גנן גידל דגן בגן

המשחק הזה מתחיל בזרע קטן ואלמוני, שגדל ומתפתח בכיוונים בלתי צפויים.
בעצם לא. נתחיל מהתחלה. כשהמשחק עולה אנחנו צופים בינתיים בפיל קטן, שדוהר לו בתוך גלגל ורוד.
גלגל ריצה, שכמוהו אפשר למצוא בכלובים של אוגרים ועכברים, שמשתמשים בו כדי לרוץ לשום מקום.
האם אפשר ללמוד מכך על המשחק כולו? במידה מסויימת כן. לא רק שפילים קטנים, מעופפים ומתרוצצים, מופיעים מדי פעם בהמשך, לא רק שפיל שמתפקד כעכבר הוא לא מהדברים המוזרים ביותר שתראו כאן, אלא גם מוטיב הריצה במעגלים מתמצת את מהות המשחק הזה, שהוא למעשה צעצוע אינטראקטיבי אינסופי במהותו.
שם המשחק הוא Mitoza.
מיטוזה הוא תהליך בו מתפצל גרעין התא לשני חלקים, בדרך להתפצלותו לשני תאים נפרדים, זהים לתא האב.
אלמנט החלוקה לשניים הוא יסודי ביותר במבנה המשחק, משום שבכל שלב ניצבות בפנינו שתי אפשרויות, ועלינו לבחור אחת מהן. כל בחירה תוביל אותנו במסלול התרחשויות שונה לחלוטין, אבל תמיד בסופו, איכשהו - פלופ! צונח לו שוב הזרע שאיתו התחלנו, עירום ואלמוני, ופתוח לאפשרויות חדשות.
הכל משתנה, אבל בסוף התוצאה זהה. ריצה במעגלים אמרנו?
אבל איזה מעגלים...  הכל מעוצב בסגנון פוטו-ריאליסטי מרהיב, קולות הרקע מדוייקים ועשירים, והמשחק יעלה חיוך על שפתיכם, מלווה בהרמת גבה או שתיים. יש סיכוי שגם אחרי שתכירו את כל האפשרויות, תרצו לחזור ולצפות בתרחישים החביבים עליכם שוב (ושוב.)
בי זה עורר דחף "לרוץ לספר לחברה", והרי אני עושה את זה כאן, למרות שזה לא בדיוק הזמן הכי מתאים בשבילי לכתוב כאן.
אבל אין לי ברירה, מאחורי המשחק הזה גיליתי עולם ומלואו.
האחראי הישיר למשחק הוא גל ממליה, מעצב ישראלי, שעומד גם מאחורי משחק ההרפתקאות הפירסומי של במבה . (אולי זה קצת בלתי צפוי , אבל מסתבר שזהו משחק מקצועי ועשוי היטב, שגם זכה להכרה בינלאומית.) זה הבלוג שלו, Baboon, שמלא דימויים מוטרפים שנמצאו על ידו ברשת.
שותפיו וחבריו לדרך ולעבודה הם אורן פייט, שעומד מאחורי הבלוג החביב עלי סמליל,
זיו מלצר,  ומיקי מוטס ( חובה להציץ!!!), גם הם מעצבים נפלאים.
כולם ביחד פירסמו (בסוף השנה שעברה) בלוג, שמתעד את מסעם המשותף לדרום קוריאה -  תמונות, הגיגים, דימויים ודיווחים קולינריים מפורטים - Hello kimchi.
אני לא יודעת איך באמת בדרום קוריאה, אבל בבלוג שלהם כדאי לבקר.

ולסיום, אם במהלך "מיטוזה" אתם מגלים מכשיר טלביזיה עגלגל, העבירו עליו את הסמן, ותראו רמזים של אנימציה . תקליקו, ותגיעו לדף הפרומו של המשחק Stop The Vom שמיקי מוטס וזיו מלצר עומדים להוציא לאור. מיועד לIPhone.
כן, שמתי כאן גם את הקישור אליו, ולו רק כנגד הסיכוי הקלוש שלא תגיעו לזה בעצמכם. מה לעשות, גם את זה אסור לפספס.

במרחבי האינסוף

Looming זה בעצם שם של מקום בחלל, אי שם במרחבים השחורים של שמי הלילה.
יש בו מבנים ארכיטקטוניים בלתי מזוהים, חפצים מסתוריים פזורים פה ושם, ובתוך כל אלה אתם, כלומר בן דמותכם הזערורי ( אך האנושי ), מתקדמים לאיטכם, בלב הישימון.
בעצם, לא כל כך לאיטכם, אבל בגלל המרחב העצום לוקח זמן עד שמגיעים ליעד כלשהו. ההרגשה היא כמו לשחות במרץ בים ולהתבונן בקו החוף נוסע לאט לאט, כאילו אתם בקושי זזים.
אז זה לוקח זמן להכיר את פני השטח, אבל במהלך המשחק תוכלו לגלות שהאזור כולו בעצם מוקף בגדר, כך שאימת האינסוף מתחלפת בנסיון להבין איפה מזרח ואיפה מערב, מה לחפש ומה לעשות.
אתם מוצאים מסרים ומכתבים, שמצטרפים לכלל סיפור מיסתורי ( על אהובה אבודה ועל ממלכה עתיקה... זאת אומרת, נדמה לי. ) אבל אפשר לשוטט במשחק גם בלי ממש להתעמק בסיפור. מאידך, יש חשיבות לפרטים מסויימים, כי חלקם משמש בהחלט כהוראות הפעלה  להמשך המשחק. ההפעלה פשוטה ביותר - מקשי החיצים משמשים לתנועה, מקש C מראה לכם מה הספקתם לאסוף בדרך, ומקש X משמש לאינטראקציה עם הדברים שאתם מוצאים.
פה ושם מפוזרים פורטלים, שמשגרים אתכם לנקודת ההתחלה, אבל אל דאגה, מה שצברתם, כולל הידע, יעמוד לרשותכם גם בהמשך.
הסאונד של המשחק פשוט נהדר- מלא אוירה, מסתורי ונעים לאוזן. זה הופך את השוטטות הארוכה והלא תמיד מפוענחת לחוויה הרבה יותר מהנה. ברור לי שיש אנשים שלא ימצאו עניין להתמיד בשיטוט המוזר, אבל המשחק יישמר אם תפרשו ממנו, כך שתוכלו לחזור גם לכמה דקות מרגיעות.
מי שבכל זאת חייב להבין מה קורה ולאן עליו לשאוף, מוזמן לקרוא את הדרך לפתרון ( באנגלית ).

וזהו הבלוג של Gregory Weir יוצר המשחק, ממנו אפשר להגיע לעוד משחקים שלו.

איפה הסמרטוט? הלך לעבודה

אחד המשחקים הראשונים שהתלהבתי מהם, כשרק התחלתי להכיר את עולם המשחקים, הוא Ragdoll cannon .
המשחק הראשון נוצר ב 2008 ומאז יצאו לאור כמה מהדורות שלו. כל כך הרבה זמן עבר, שבעצם כמעט שכחתי לכתוב עליו. זה כבר נראה לי אפילו קצת מיושן ולא רלבנטי, אבל עובדה היא שהמשחק זוכה לעידכונים ולשיכלולים עד עצם היום הזה.
הקישור למעלה הוא למהדורה השלישית של המשחק, ממנה אפשר להגיע גם לארבע גרסאות נוספות, מוקדמות יותר. (מלוח הפתיחה של המשחק). מומלץ להתחיל בגרסה הבסיסית, הראשונה, לפני שממשיכים.
זה משחק שמשלב יריות ופאזל, והוא שייך לז'אנר משחקי הפיזיקה, כלומר- העצמים בו מתנהגים לפי חוקים פיזיקליים שמוכרים לנו מהמציאות היומיומית - מה שכבד נופל, מה שעגול מתגלגל, מה שגמיש קופץ וכו'
היבט היריות מגולם בתותח מתכוונן, שיש לפתח את השליטה בו כדי להצליח ולפגוע במדויק במטרה.
היבט הפאזל מגולם בעובדה שכדי לפגוע במטרה יש לחשוב על המהלך המדוייק שיתגבר על המיכשולים שניצבים בדרך. בכל שלב של המשחק מדובר במסלול מכשולים אחר שיש לפצח.
היבט הפיזיקה מגולם במה שנורה מתוך התותח - דמות מקלונית שהתנהגותה הפיזיקלית היא כשל בובת סמרטוטים.
וכך אתם יורים בובות סמרטוטים מתוך התותח, ומנסים להנחית אותן במקום הנכון, כדי לעבור למסלול מכשולים חדש.
הבובות נערמות, מתנגשות, מתפרקות, חפצים נופלים או נתקעים, אתם פותרים את החידה, ועוברים הלאה.

אז מה בעצם מצא חן בעיני ? קודם כל קסם לי העיצוב הפשוט, שבמקרה זה הוא אפילו לא חינני, אלא נראה כאילו צוייר בזה הרגע במחברת החשבון של תיכוניסט משועמם. אפשר לדמיין את המורה אוחזת בקצה אצבעותיה את המחברת המדובללת, ושואלת, במידה מסויימת של שאט נפש - "אההמממ, ומה זה צריך להיות" ? - ואז מחרימה את הכל לנצח.
אכן, יש משהו כמעט מפתיע בכך שאפשר ממש לשחק בשירבוטים האלה, ויותר מזה - הם מתנהגים כמו בובות סמרטוטים אמיתיות. משהו בניגוד הזה פשוט עובד.
Ragdoll canon 2 מעוצב בסגנון קצת אחר, של קולאז' שעשוי בעיקר מבדים ומגפרורים, אבל הוא חריג. בכל הגרסאות שאחריו חזר המשחק לסגנון הציור בעט כדורי על נייר של מחברת, או לפחות לצבעוניות כזו. עדיין נראה לי שהמהדורות הראשונות, הפשוטות ביותר, הן היפות ביותר, כי העיצוב שלהן אחיד ולא מנסה להתחכם.
מה עוד? ההתנהגות הפיזיקלית של בובות הסמרטוטים מוסיפה לכל מהלך תוצאות בלתי צפויות. קשה לתכנן בדיוק מה יתרחש. כל יריה ממשיכה להניע שרשרת של תגובות. כל צעד שתעשו ימשיך להשפיע על הצעד הבא. (תמיד אפשר, אגב, לחזור לנקודת ההתחלה, כי יש בהחלט מצבים שמהם אי אפשר להוסיף ולהתקדם.)
למרות שזה "משחק יריות" נדרש כאן איפוק ותכנון, ובזה יש עוד ניגוד שהופך אותו למעניין. מצד אחד, זה מאד משעשע להשתולל ולנסות להתקדם באמצעות ערמות של סמרטוטים שנורות בצרורות, אלא שהניקוד עולה ככל שמספר היריות קטן. כך, בעצם, האיפוק ושיקול הדעת הם שקובעים כאן, והמשחק דורש גם סבלנות והתבוננות.
בגלל תגובות השרשרת שנוצרות עדיף לפעמים לחכות ולראות איך מתפתח המצב לפני שלוחצים על ההדק פעם נוספת. בהחלט יכול להיות שהתנועה העצמאית של החפצים תעשה בשבילכם את העבודה.

את המשחק בנה ועיצב בחור רוסי המכנה את עצמו Jhonny_K שמתמחה במשחקי פיזיקה. רובם ככולם הפכו לפופולריים מאד, אבל לטעמי ב Ragdoll cannon יש משהו שאין כלל באחרים.
משחקי בובת סמרטוטים הם, כך מסתבר, ז'אנר ייחודי העומד בפני עצמו, וכאן תוכלו למצוא , לצד  Jhonny_K, עוד כמה משחקים דומים. האמת שיש משהו די מצחיק בהתנהגות הסמרטוטית, כל עוד מדובר בבובות כמובן.