שיהיה יפה, שיהיה חכם

תמיד חשבתי שמשחקי מחשב הם לא בשבילי. ראשית, אני לא כל כך אוהבת לשחק.

אף פעם לא אהבתי במיוחד משחקים - לא משחקי ספורט, לא קלפים, לא משחקי לוח ולא משחקי חברה.

כשהייתי ילדה לא היו משחקי מחשב.

כשהופיעו משחקי מחשב, חשבתי שזה לא בשבילי - גרפיקה מכוערת, צלילים וקולות מעצבנים, ולהכות במקשים במהירות שיא כדי לפוצץ ולירות, כשאין לי שום סיכוי לנצח במרוץ נגד הזמן.

המשחק הראשון שכבש אותי היה, אי שם בשנות ה90, מסע הרפתקאות חידתי מבית DreamWorks -

The Neverhood  ,שבו אפשר היה לתעות ימים ארוכים בנופים צבעוניים, עשויים פלסטלינה, ולפתור חידות מסובכות שיעזרו לגיבור לעבור מנוף אחד לנוף חדש.

את הCD שעליו הגיע אלי המשחק איבדתי מזמן, אבל עם קצת מאמץ עדיין אפשר לקנות את המשחק, או להוריד אותו מהרשת בכל מיני דרכים.

למשחק הזה היו שתי תכונות, שעד היום הן אלה שגורמות לי להתעניין במשחקים מסויימים, ולכן הוא זה שחונך את הבלוג.

ראשית, הוא היה יפה. אולי היום הוא נראה קצת פרימיטיבי, אבל אין ספק שהעיצוב המרהיב שלו הוא זה שגרם לי להתחיל לשחק בו, וגם לרצות להמשיך.

אבל הוא היה גם מאתגר, ודרש מחשבה וזמן, וגם הצצה בפתרונות מדי פעם, כשאי אפשר היה להמשיך. אז כן, הוא היה גם חכם.
עם השנים גיליתי הרבה משחקים, מהרבה סוגים, ומצאתי את עצמי מספרת לחברים ושולחת קישורים, ושוכחת לשלוח, ומתעצלת לשלוח... וככה מתחיל הבלוג הזה, מטעמי חסכון.
ועכשיו אפשר לשלוח רק קישור אחד, ולעדכן בכל פעם.