אלוהים אדירים...

לא פשוט להיות אלוהים. מישהו רוצה לנסות ?
Doodle god הוא המשחק שמאפשר לכל אחד להתנסות ביצירת העולם. מיצורים פרימיטיביים ויסודות חומריים, ועד לכלים , אמצעי תחבורה ואפילו זומבים וקוסמים.
כל מה שצריך לעשות הוא לנסות ולצרף שני אלמנטים בכל פעם, ולהתקדם לאט לאט בפרוייקט הפיתוח.
רוב הצירופים הם הגיוניים, כך שניתן לראות בו משחק הגיון, או סוג של פאזל, אבל גם הצירופים הפחות הגיוניים עשויים להעלות חיוך כשמגיעים אליהם. מאידך, יש בו גם יסוד של ניסוי ותעייה, וכשהאלמנטים מתחילים להתרבות, לא נותר לפעמים אלא לנסות שוב ושוב צירופים אקראיים, ולראות אם משהו יוצא מהם.
המשחק מוצע גם כמשחק לטלפון, ואכן, זה ניכר בו, לטוב ולרע.
מה שטוב - הממשק נאה ביותר, נוח להפעלה, מינימליסטי ובהיר. מושלם למסך קטן.
מה שאולי פחות טוב - כל העניין לוקח המון המון זמן, וזה לא תמיד מעניין להמשיך, כי בסך הכל מדובר במשחק פשוט, שדי חוזר על עצמו. לכן הוא מתאים לטלפון. כדי לכתוב עליו כאן, כמובן שהשלמתי אותו, אבל אני לא רואה את עצמי בנסיבות אחרות מתעקשת להגיע לסוף, בטח לא בפעם אחת. מה שכן, הוא אידאלי לטלפון, משום שהוא עשוי להיות שעשוע מתמשך נחמד ביותר כשיש לכם אותו בסלולרי, וכשאתם מחכים בתור לרופא שיניים, או לאוטובוס.
בכל מקרה, השלב שאליו הגעתם נשמר, כך שאפשר לחזור אליו בכל פעם לכמה דקות.
המשחק כולל גם אפשרות לקבל רמז, במידה ואתם תקועים, וגם לראות את כל הצירופים שביצעתם עד כה, בהנחה שזה עוזר לכם. בסופו מבטיחים היוצרים שיהיה לו המשך. למה לא ? מעניין אם יהיה לזה סוף אפוקליפטי.

קל, ממש קל

למי שאין כח למשחקים מסובכים בימי הקיץ האלה - Easy Joe הוא באמת משחק easy, קל, ממש קל.
הוא קצר ופשוט, דורש קצת מחשבה, אבל  כל אחד יכול להגיע לפתרון תוך כמה שניות ולעבור הלאה. באמת שלא תצטרכו להקדיש לו יותר מכמה דקות. מי שלא העיז אף פעם לשחק ממש, יכול לראות בו דגם מוקטן ומתומצת של הז'אנר שנקרא "משחקי הרפתקאות", שבו אתם נדרשים לפעול על אובייקטים ולפתור בעיות כדי להעביר גיבור מסביבה לסביבה. לא תדרשו כאן למיומנות הפעלה מהירה של מקשי החיצים או לשליטה זהירה בתנועת העכבר. צריך רק להקליק במקום הנכון, בסדר הנכון, וזהו.
זו ההזדמנות שלכם לשחק במשהו !
מה בכל זאת שבה את ליבי במשחק הלא כל כך מתוחכם הזה ? העיצוב.
המשחק מעוצב בשני צבעים זוהרים בלבד - ירוק וסגול. הגיבור שלו הוא מעין ארנב, כלומר מין חצי אליפסה עם אזניים, והכל מעוצב באופן מינימליסטי ביותר, אבל בכל זאת מלא חיים. אז נכון שלא מדובר במשחק לגיימרים ותיקים, אבל לילדים צעירים, למשל, הוא יכול להיות אתגר בעל ערך אסטתי מוסף, שלא דומה לשום משחק אחר.
וכמובן, מי שעניינו בעיצוב יכול לראות כמה מעט צריך, כשיש החלטה עיצובית מגובשת.

פילוסופיה של פיקסלים

את Jason Rohrer  הכרתי דרך סרטון תיעודי על Pixel Art. הסרטון סוקר את ההיסטוריה של השימוש בפיקסלים כאמצעי ליצירת דימויים, כלומר - מראשית ימי המחשב ומשחקי המחשב.
דימויים על מסך מחשב עשויים מפיקסלים. זה ברור. אלא שבראשית ימי הדימויים הממוחשבים, ברזולוציות המסך הירודות, דימויים שעשויים מריבועים ציבעוניים היו אילוץ. במהלך הזמן הצליחה הטכנולוגיה להפוך את הדימויים האלה לתלת מימדיים, ריאליסטיים יותר, מורכבים ממליוני פיקסלים וצבעים. מעצבי משחקים שמשתמשים היום בקוביות צבעוניות כדי לייצר דימויים, עושים זאת היום מתוך בחירה, כסגנון מועדף.
יש בבחירה הזו היבט מודרניסטי די מובהק - בנטייה להפשטה, בהסתמכות על הרושם הפעיל של הצופה, שמרכיב את הדימוי בעצמו ( כמו שנדרש בעת צפייה בציור אימפרסיוניסטי, בפואנטליזם ועוד ), אבל יותר מכל, בנסיון להתרחק מהאשלייה, ולחשוף את האמצעים האמנותיים. הציור המודרני מראה לנו שציור הוא חתיכת בד שמישהו מרח עליה צבע, ולא "חלון לעולם". אמנות הפיקסלים מראה לנו שמה שאנחנו רואים על המסך נעשה במחשב, ועשוי מפיקסלים.
Jason Rohrer בחר לעצב לפחות שני משחקים בדרך זו. הפעם, כדי לשחק בהם, צריך להוריד אותם מהרשת למחשב. בדרך כלל אני נמנעת מלהציע הורדות, אבל הפעם אין לי ברירה. ( אני יכולה רק לציין שההורדה היא מהירה, והמקורות  הם בטוחים.)

האחד - Passage - מתרחש במלבן של 100X16 פיקסלים, ואורכו חמש דקות בלבד. בחמש הדקות האלה אתם צריכים לעבור עם הגיבור את כל מסלול חייו. כדי לנוע יש להשתמש במקשי החיצים, מה שאומר שאפשר לא רק לרוץ ישר, אלא גם לשוטט מעלה-מטה, או לחזור אחורנית. הנופים הציבעוניים משתנים במהלך המסלול, והגיבור, שעשוי מפיקסלים ספורים בלבד, מזדקן לנגד עינינו בחלוף הזמן, עובר מנעורים נמרצים לזיקנה איטית, עד שהוא הופך למצבת אבן שמסמלת את מותו הבלתי נמנע. לכאורה, אין כאן הרבה אפשרויות. אבל, כמו בחיים, בזמן המועט שנקצב, אפשר לבחור דרכים שונות - להיות הרפתקן, למצוא אוצרות, לחבור לבת זוג, או לרוץ קדימה במהירות ולהזדקן לבד...לא מספיק לשחק פעם אחת כדי להבין את המשחק, או לחשוב על מה שעומד מאחוריו. ( אבל אחרי שניסיתם לשחק לפחות פעם אחת, תוכלו לקרוא את דבר היוצר עצמו על Passage )
במובנים רבים הוא מזכיר את המשחק The beggar.

השני - Gravitation - מתרחש בשטח קצת יותר גדול - 99X100 פיקסלים - אלא שלא כל השטח מתגלה בבת אחת. הוא גדל ככל שפעילותו של הגיבור מוצלחת יותר, אבל ככל שהוא נכשל בביצועיו, עולמו מחשיך וסוגר עליו. המשחק הזה יותר מאתגר, משום שהוא דורש גם קפיצות ומיומנות כלשהי. בתחילה נדמה שכל המשחק מתרחש על האדמה, אבל אז מגלים שהגיבור יכול גם לקפוץ מעלה, להמריא לשמים, ולאסוף כוכבים. לא אגלה כאן יותר מדי, רק אומר שגם כאן יש מספר החלטות שאפשר לקחת, וההכרות עם המשחק לוקחת זמן. כאן הנושא המרכזי הוא עליות ומורדות, והוא עשוי לעורר את השאלה מה גורם לנו "לעוף", ומה "מוריד אותנו לאדמה"... ( וכאן - דברו של האמן על Gravitation )

כמו שהבנתם כבר, שני המשחקים מצטיינים בכך שלחשוב עליהם לוקח יותר זמן מלשחק בהם.

אז כן, Jason Rohrer הוא בהחלט איש אשכולות - מעצב, כותב, מתכנת, ואפילו עושה מוזיקה, ויש לו מה להגיד על הרבה עניינים.
עוד תשמעו עליו הרבה ממני, כנראה.

לראות את הקולות

כמעט כל משחק מחשב מלווה במוזיקה. לפעמים פס הקול הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק, מניע אותו, יוצר את האוירה הנכונה, או אפילו עוזר בפתרון, אבל תמיד נדמה לי שמשחק נטול אפשרות השתקה הוא סוג של חוצפה. הפעם - אין ברירה. בלי רמקולים זה לא עובד.
כולנו מכירים את העקרון לפיו עובדים נגני מוזיקה במחשב. אנחנו מנגנים קטע מוזיקלי, ובחלון הנגן אפשר לראות צבעים וצורות מסתחררים לפי קצב המוזיקה.
כשעקרון ההתאמה בין צליל לצורה הופך לאינטראקטיבי, כלומר כשיש לנו שליטה גם בצלילים וגם בדימויים ( ולא רק בבחירת מתכונת מסויימת ), הרי לנו צעצוע .
Macoto Yanagisawa  עוסק בין היתר בבניית מה שפעם היה מכונה "אורגן אורות".
בצעצוע המשוכלל יותר שלו - Noctiluca - תנועת העכבר משמיעה לנו צלילים, וגם מראה לנו צבעים וצורות. קליק אחד מעביר אותנו למתכונת חדשה של נגינה, ובכל פעם אנחנו מגלים יצירה שונה, שדורשת תנועה שונה.
Neon2 הוא צעצוע יותר סכמטי, שבו אנחנו יכולים לבחור בין שילובים של אפשרויות צליל וצבע ידועות מראש. גם כאן אפשר להנות ממגוון אפשרויות, אבל הוא לא כל כך גדול, ומאפשר פחות יצירתיות.
אלה שני צעצועים פשוטים, מתאימים לכל גיל, שכל מה שנדרש בהם הוא שליטה מינימלית בעכבר.
Inudge הוא משחק קצת יותר מורכב, שבנוי על עקרון תיבת נגינה. כאן באמת יש אפשרות לשלוט בכל צליל ולהלחין פס-קול מוזיקלי שכולל כלים שונים. כל כלי מיוצג על ידי גריד משבצות בצבע אחר. משבצת מסומנת משמיעה צליל, וכל הלוחות המשובצים מופעלים במקביל. אפשר להקשיב לכל תו ולבנות את רבדי הצלילים בצורה מחושבת, ואפשר גם לצייר את הצלילים באופן חפשי ולראות/לשמוע מה יוצא. כאן אפשר לשלוט גם בקצב ובווליום. זה צעצוע מאד אסטתי, ולמרות מורכבותו ושלל האפשרויות, יש בו משהו פשוט וקל להתמצאות. יש למשחק הזה מימד קהילתי, כי אפשר גם להקשיב ליצירות של אנשים אחרים, ולהתפעל מהמגוון שהמנגנון הזה מאפשר. למעשה, מתנהל Forum שלם שמספק עצות וטריקים למי שרוצה להעמיק בנושא.
Music Bounce הוא משחק שבנוי על עקרון דומה, אלא שהוא פועל בדרך הפוכה. כאן יחידות הצליל כבר מסומנות, ועלינו להפעיל כדורים שקופצים מ"שערים" בחלק השמאלי של המסך. אם הקפצנו את הכדור הנכון, הוא פוגע במשבצות המסומנות, והן משמיעות צליל. האתגר הוא להקפיץ את הכדורים כך שכל המנגינה תישמע. זה פחות "צעצוע", ויותר "משחק", כי המנגינות נתונות מראש, ומוצב בפנינו אתגר. מאידך, גם כאן יש מימד קהילתי,  כי יש אפשרות לערוך אתגרים עבור הזולת - וזה כבר יותר דומה לנגינה והלחנה.

מי שמתעניין בנושא ויזואליזציה של נתונים, מוזמן לעיין בטור הזה (מתוך הבלוג "קסטה", שעוסק במוזיקה בעידן הדיגיטלי )-
Kaseta. הטור עוסק בויזואליזציה של נתונים, ולא של צלילים, אבל מדובר בנתונים על מוזיקה, כך שזה בהחלט מעורר מחשבה גם בהקשר לצעצועים האלה.