גמד קטן ורשע

את הצחוק המרושע של Goblin, הגמד הכתום-כחול, אפשר לשמוע עוד לפני שהמשחק מתחיל.
וכשהוא מתחיל, אתם בחדר חשוך, כל המסך הוא שחור לבן, והגמד הצבעוני רץ וחומק לו אל תוך האורלוגין הגדול.
מסתבר שהגמד שתה את כל הצבעים בעולם, ומכאן והלאה אתם מופקדים על המשימה להחזיר את העולם לצבעיו הרגילים.
כדי להצליח יש לפתור חידות שונות ולהשתמש בחפצים שאתם מוצאים על ידי קליקים במקומות הנכונים.
פתרון החידות תלוי גם בפיענוח רמזים מילוליים שנחשפים באחד הספרים שעל הכוננית, כך שמדובר גם בחידת הגיון מסויימת, ולא רק בסתם ניסוי ותעיה.
החידות לא קשות באופן מיוחד, אבל מאידך, כדי לעבור משלב לשלב צריך להצליח במשימות ביניים, שכל מהותן הוא לחזור על פעולות בסדר הנכון. זה קצת מעצבן, במיוחד לאור העובדה שהגמד צוחק עליכם כל הזמן. זה שלב שבו משתדלים להצליח מהר ככל האפשר, ורק לא לשמוע אותו יותר.  אל דאגה, המשחק לא ארוך, ואין בו הרבה שלבים.
בכלל, בתור משחק אין בו הרבה חידוש, אבל הוא מעוצב מאד יפה - נקי, פשוט, מדוייק ועם הנפשה זורמת.
המשחק השתתף בתחרות שהאתגר בה היה ליצור "משחק של מסך אחד". אכן, זה מה שמעניין כאן - בכל שלב של המשחק לובש אותו החדר מראה שונה והחפצים בו מתנהגים קצת אחרת, וכל זה מבלי שתשתנה נקודת המבט שלכם.
ליצירת המשחק אחראי מישהו בשם cobcris ,שהוא חלק מצוות של סטודיו ארגנטיני בשם Gaming Fondue . באתר שלהם אפשר למצוא עוד משחקים שלהם ובכלל, לשמור על קשר למקרה שיוציאו משחק חדש.

אחי, איפה אתה?

Brother הוא משחק חורפי במיוחד, בו הרוח מייללת והנוף קפוא.
אתם משחקים בתור אישון קטן עטוף מעיל וכובע פרווה, שהרוח החזקה פיזרה את אחיו הצבעוניים לכל עבר, והוא מנסה לאסוף אותם בחזרה אל מערתם הבטוחה.
זהו מסע גילוי אתגרי, שבמהלכו תדרשו לפתור פאזלים שונים ולאסוף חפצים שיעזרו לכם לקבץ את אחיכם האבודים.
מסתבר שהנוף הקפוא מסתיר גם מערות חשוכות, מצבורי לבה רותחת ומכונות מסתוריות. בכולן יש להתעכב ולהצליח לפתור את החידות, בדרך של ניסוי ותעיה. כל תחנה כזו עשויה לעכב אתכם זמן רב, אך המשחק מציע לכם רמזים, ואפשר להיעזר גם בסרטון שפשוט מגלה לכם את כל הסודות... ( ואם אתם חובבי אתגרים לא מומלץ להציץ בו ).
בכל תחנה אפשר להדליק מדורה, וזו משמשת אתכם כבסיס שיגור למסך הראשי, ממנו אתם יכולים לחזור לאתרים השונים כאוות נפשכם. זו תכונה חשובה של המשחק, כי כך אתם יכולים לדלג מתחנה לתחנה במקום לבוסס בשלג שעות ארוכות.
הפסקול נעים והעיצוב נקי ומינימליסטי, ומזכיר במקצת את המשחקים של vectorpark . המעצב הוא Luke Thompson, מעצב גרפי ומעצב אתרים, שבאתר הבית שלו אפשר לראות את עבודתו, ומשחקים אחרים שעיצב.
החסרון של המשחק הוא שחלק מהפאזלים דורשים באמת הרבה זמן של ניסוי ותעיה, אבל, כאמור, אפשר להעזר בסרטון, או בפתרון המצורף לפוסט ב Jay Is Games.
מה לא עושים למען אחים, בעיקר אם הם כל כך מאושרים כשאתה מוצא אותם.




Follow my blog with Bloglovin

יוקי בשלג

Yuki in Winterland  הוא מסע הרפתקאות של הילדה יוקי בערבות השלג, בדרך אל בית סבתה.
הסיפור של יוקי דומה מאד לסיפור של כיפה אדומה. גם היא צריכה להביא עוגיות טעימות לבית סבתה המרוחק, וזאב רע גוזל ממנה את צרור העוגיות.
יוקי צריכה לעבור הרפתקאות במרדף אחר הזאב והעוגיות, לפתור בעיות, ולהצליח במשימות, עד לסוף הטוב.
בניגוד לסיפור כיפה אדומה, לא תתקלו כאן בזוועות כגון בליעת סבתות והריגת זאבים. כאן הסיפור הוא מתוק ושובב, והעיצוב המקסים שלו הוא הגורם העיקרי לכך.
מאידך, יוקי גם היא לא דוגמה ומופת לילדה שעושה הכל לפי הספר. פה ושם היא משתמשת בעורמה ובתעלולים כאשר הדבר משרת את צרכיה.
זה לא בדיוק משחק חינוכי שמלמד כיצד להתנהג יפה ולהתחשב באחרים, אבל כל התעלולים בהחלט מעלים חיוך, ואפשר להחשיב אותם כהומור.
אפילו הסוף מפתיע, ולא נותן לנו להתפס לאשליית ה" עושר ואושר עד עצם היום הזה" שבה מסתיימות אגדות.
קל מאד לזהות היכן יש להקליק, ולאן ללכת, ואחרי כל קליק במקום הנכון, הדברים קורים מעצמם.
מפעם לפעם יש לשחק מיני-משחק, שאמור להיות אתגר קצת יותר קשה, אבל גם עליו יכול להתגבר לבסוף כל ילד ששולט בעכבר.
המשחק, אם כך, פשוט מאד ומתאים גם לילדים צעירים, אבל כל מי שרוצה להנות מעיצוב יפה של סביבה ושל דמויות לא יבזבז את זמנו אם יקדיש לו כמה דקות.

צוללים קדימה

במשחק Scuba אתם נקלעים בחללית מקולקלת לכוכב לכת קובייתי.
כדי לצאת ממנו, אתם צריכים לבנות מחדש את המנוע של החללית, משימה שתעסיק אתכם כמה שעות טובות, או ימים.
הנוף מורכב קוביות קוביות, שאותן אתם יכולים להסיר באמצעות אקדח לייזר, או לבנות, באמצעות ערימות חול שאתם צוברים. כך אפשר ליצור שבילים ומדרגות שיעזרו לכם לנוע בחפשיות ממקום למקום.
בעזרת הלייזר אפשר גם "לשאוב" למחסן שלכם חומרים שונים שיעזרו לכם בבנייה. חלק מהחומרים מצויים על פני הקרקע, חלק בתוך האדמה, אבל החומרים השווים באמת מצויים מתחת למים. לשם כך אתם צריכים לצלול לעומק.
ככל שמתקדמים במשחק ובונים בהדרגה אמצעי עזר, כך אתם משדרגים את היכולת לצלול לעומק רב יותר ולזמן ארוך יותר.
בכל רגע אתם יכולים ללחוץ על R ולקבל סדרה של טבלאות שבעזרתן תדעו את המתכון המדוייק להרכבת כל דבר שנחוץ לכם.
מישהו כבר הכין טבלאות עזר, שמארגנות את הבנייה בסדר הגיוני ושימושי יותר - אחת של חומרים, ואחת של ציוד. אפשר להעלות את שני הדפים האלה ולעבוד איתם, זה קצת יותר קל.
חלק מהחומרים הנחוצים לכם נמצאים בשטח, וחלק אחר תוכלו להשיג רק אם תצרו מהחומרים הקיימים תרכובות חדשות.
כמובן שמדובר בשרשרת ארוכה של תרכובות, ותאלצו להתחיל מרכיבים פשוטים כדי לבנות רכיבים אחרים, שיבנו בתורם ציוד מועיל וכן הלאה וכן הלאה.
בדרך כלל עומדת בפניכם הבחירה - האם לצאת לשוטט בחוץ ולאסוף חומרים, או להשאר במעבדה ולהרכיב אותם מחומרים אחרים. המשחק מדלג כך בין שני אפני פעולה - האחד קצת יותר אקטיבי והרפתקני, והשני יותר דומה לפתרון פאזל ודורש חשיבה ופעולה בסדר הגיוני מסויים.
בשלב הראשון אפשר לבנות רק בעמדת חללית האם, אבל במהלך המשחק אפשר לקבל ציוד שיאפשר לכם בנייה גם במעמקי הים.
העיצוב הוא חינני, התנועה של הגיבור גם בים וגם ביבשה היא קלה ומדוייקת, ויש תשומת לב רבה לתאורה. בעיקר אהבתי את המעברים המאד ריאליסטיים בין האויר למים, ואת השפריצים והגלים ביציאה ובכניסה.
מועיל מאד ללמוד את הקיצורים שמביאים אתכם למסכים או לכלים שונים, וכדאי, בראש ובראשונה, לשים דגש על שכלול הציוד שלכם. היכולת לצלול יותר זמן ויותר לעומק ממלאת את המחסן ביתר קלות.
המשחק לא נשמר אוטומטית - יש לשמור אותו באמצעות לחצן Save Game בתפריט היציאה.
אם החלטתם להתחיל מהתחלה, תקבלו עולם שונה במקצת גם במבנהו וגם בהרכבו, וזו כבר סיבה טובה לחזור אליו.

עוד משחקים של יוצר המשחק ( בחור קנדי שמכנה את עצמו Louissi ) תוכלו למצוא כאן.

פלא פלאים

Wonderputt הוא משחק שדומה להמון משחקים, ובכל זאת לא דומה לכלום.
העיצוב שלו מרהיב. גרפיקה תלת מימדית מונפשת, מלאה בהפתעות, שהופכות את הפעם הראשונה למסע גילוי.
האתגר לקוח ממשחקי ספורט - מיני גולף, או אפילו סנוקר - אתם חובטים בכדור קטן, והמטרה הראשונית היא להצליח לקלוע אותו לחורים שמזומנים לכם לאורך המסלול. כל קליעה מוצלחת משנה את פני השטח, ופותחת חורים חדשים.
התפעול לקוח ממיטב המשחקים הפיזיקליים, כך שההתנהגות של הכדור ושל פני השטח ריאליסטית ביותר, ועליכם לדייק בזוית החבטה ובעצמתה.
חלק מהאתגרים מזמן התמודדות לא כל כך פשוטה, ואפילו מצריכים אימון מסויים. לא מדובר רק בשליטה בכדור, אלא גם בפיענוח ההגיון של המסלול, מה שמקרב את המשחק במעט לענף הפאזלים.
אחרי הסיבוב הראשון, נפתח שלב נוסף במשחק, ותוך כדי החבטות אתם אמורים לאסוף בועות צבעוניות ולמלא בצבע את הקשת הנפרשת במרכז המבנה.
מכאן ואילך, כל מה שאתם יכולים לעשות הוא להמשיך ולחזור על אותו המסלול, ולנסות להשתפר.
אתם יכולים לפתוח את התפריט הראשי, לעקוב אחרי הישגכם ולהבין באילו מדליות אתם עשויים לזכות, אבל ההישגים הבאים לא יחוללו שום שינוי במהלך המשחק - לא יפתחו עוד שלבים, לא תגלו עוד מקומות, ולא תקבלו טכניקות חדשות. האמת שבשלב זה נשארתי עם טעם של עוד. הייתי רוצה לראות המשך לכל הדבר המופלא הזה.
אבל כנראה שאי אפשר לבקש הכל בבת אחת...
בכל מקרה, עד השלב שבו לא תמצאו יותר טעם להשתפר, המשחק הזה מספק חווייה מהנה, וזה כולל את המוזיקה ואת הצלילים.
את המשחק יצר Reece Millidge הבריטי, שבאתר הבית של הסטודיו שלו - Damp Gnat - תוכלו למצוא את כל מה שהוא יוצר.
מומלץ ביותר המשחק Icycle , שבו דמות ערומה על אופניים שועטת במסלול מושלג שמעוצב בצורה ייחודית ומדהימה.
חובה לחובבי המירוצים!
יש רק משחק אחד שדומה לWonderputt, והוא Adverputt - משחק מוקדם יותר של Millidge עצמו.
זהו למעשה משחק פירסומי, כשבכל חלק שלו מצוי קישור לאתר אחר. גם הוא חביב ביותר, אבל מנקודת מבט עכשווית נראה כטיוטה לדבר האמיתי.

יפני מפתיע

שיחקתי את המשחק האחרון של Detarou ושוב די נהניתי. לא הצלחתי להגיע לאתר עצמאי שלו, ולכן הקישור כאן הוא לרשימת המשחקים שלו בבלוג JayIsGames.
נזכרתי שכבר שיחקתי במשחקים שלו בעבר, ושיש בו משהו שראוי להמליץ עליו.
כל המשחקים שלו הם משחקי היחלצות (escape) - ז'אנר מאד חביב עלי בעיקרון, אלא שיש בו הרבה משחקים זניחים, וגם קצת מעצבנים. (כנראה שיש לז'אנר הזה קהל משוחד, משום שהרבה משחקים מהסוג הזה זוכים לדירוג גבוה מהקהל, מבלי שיהיו באמת מקוריים או משעשעים.)
הסגנון הגראפי שלו פשוט ובהיר, כמעט מינימליסטי, ודומה להרבה משחקים שכבר נראו -  אבל רק אצל Detarou תמצאו מחזות סוריאליסטיים והפתעות שישאירו אתכם קצת המומים לרגע. וזה מה שהופך אותו לאחר, אפילו מוזר.
לא בכל משחק אתם פותחים וילון, ודמות בתחפושת של שפן עושה לכם פרצוף. ויש עוד כמה כאלה.
אני מוצאת את הפאזלים שלו די הגיוניים, כך שלא צריך לשבור את הראש במשך שעות וימים כדי להתקדם במשחק. מה שמבלבל אצלו הוא שבדרך כלל יש למשחקים שלו כמה סופים אפשריים, ולא תמיד אפשר לגלות אותם מבלי לקרוא חוות דעת ופתרונות מן המוכן. תמיד אפשר לשחק שוב, כדי לנסות ולהגיע לסוף אחר.
בקיצור, כמשחק הוא בהחלט מספק הנאה, והבונוס כאן הוא העולם המפתיע של הדמויות והסיטואציות שלא תמצאו כמותן בשום משחק אחר. אולי יש טובים ממנו, אבל אין רבים כמותו.
המשחק החדש ביותר שלו (לעת עתה) הוא Yokuaro
המשחק הטוב ביותר ( כך נראה לי) הוא Gold Door Escape

אפור

נגינת פסנתר נוגה פותחת את המשחק Grey. פותחת, ואף מסיימת. כן, גם הסוף קצת עצוב. אבל האמצע משמח.
זה משחק קצר ופשוט, עם רעיון יפה שעומד מאחוריו.
על משטח חשוף לרוח יושבת לה דמות נשית שחורה וקטנה, ורואים שהיא עצובה. גם הבחורון שלידה נראה תוהה ועצוב, אלא שאותו אתם יכולים להוציא לדרך באמצעות מקשי החיצים. הוא נודד ברחבי עולם אפרורי, ואתם מקפיצים אותו ממשטח למשטח כדי שימצא חפצים צבעוניים שפזורים בשטח. את כל מה שהוא מוצא, הוא צריך להביא במתנה לחברתו, וכל חפץ שהיא מקבלת במתנה, צובע בצבעו חלקים מן האפור.
העולם האפרורי נצבע לאט לאט, החברה מתעודדת, והגיבור - הוא הולך ונעשה שקוף...
קל לשלוט בתנועה של הדמות וכמעט שלא תמצאו את עצמכם נאלצים להתגבר על מכשולים טכניים ותפעוליים. מבחינה זו, המשחק מתאים גם לילדים ממש צעירים שרק למדו לשלוט במקלדת, ושעדיין לומדים להבחין בשמות הצבעים.
זה קצת מנוגד לאוירה העגמומית של המשחק, שיש בה כדי ללמדנו על הקושי ביחסי גברים ונשים, ובעיקר על הקושי של הגבר לרצות את האשה מבלי שסופו יהיה... אולי לא רע ומר, אבל בהחלט לא מעודד.
רעיון הצבע החודר לעולם האפור הוא רעיון יפה. הרעיון לגבי יחסי בנים-בנות קצת פחות יפה לטעמי.
את הפסקול הנעים כתב shadow6nothing9, שבקישור לשמו אפשר להאזין לעוד קטעים מוזיקליים שלו.

לנהל גן עדן של ארנבים

זהירות. המשחק הזה עשוי להשתלט עליכם לכמה שעות טובות.

Bunni Game כולו מלא בארנבים פעלתנים, וכידוע - ארנבים הם חיות חמודות מאד.

תוסיפו לזה ציוץ ציפורים וגרפיקה משובחת ונקיה, ותוכלו לבלות שעות רבות בגן עדן ירוק שופע פירות, עצים ופרחים.

ארנבים ושועלים יעשו בשבילכם ממון רב, שאיתו תוכלו לקנות חנויות, מיכרות, טחנות רוח ועוד דברים שימושיים, ובעיקר לרצות את אהובתכם הארנבית ובסוף אפילו להתחתן איתה...

נשמע פשוט, אבל גם גן עדן צריך לדעת לנהל. בתחילת המשחק אתם - כלומר אתה - ארנב זכר, שכתר זהב לראשו - נקלע לאי שומם. שם הוא מתבשר שעליו להפריח את השממה באי. מה שעליכם לעשות הוא להתחיל לקפץ בסקרנות, ולגלות איך עושים את זה. תוכלו תמיד להיעזר בחבריכם המקומיים, שמדברים אליכם באמצעות בועות של טקסט, אבל למען האמת, המשחק בנוי כל כך טוב, שגם אם לא תקראו בעיון את כל העצות המועילות, תוכלו להנות ולהצליח. 

הכל מתנהלבפשטות, באמצעות העכבר, בקליק או בגרירה. אתם מגלים אינספור הפתעות, ארוזות בתוך בועה, אוספים אותן, ומשתמשים בהן במקום הנכון, ובזמן הנכון. 

איך צוברים כסף? חוטבים עצים או כורים אבנים - עץ ומחצבים שווים ממון. אתם לא צריכים לעשות את זה בעצמכם - בשביל זה יש ארנבים פועלים שאתם יכולים לרכוש, ובאמצעות השמת עובדים נבונה לדאוג לכך שיעשו את העבודה. אבל עובדים צריכים גם אוכל, ואהובתכם הארנבית דורשת שתקנו בשבילה עוד ועוד דברים משמחי לב שיעידו על אהבתכם אליה, כך שעד מהרה אתם מוצאים את עצמכם מתזזים ברחבי האי, קונים ומוכרים, מביאים אוכל לפועלים, ומנסים לרצות את הארנבית החמודה. ואם חשבתם שכסף לא צומח על העצים - באי הזה נושרות אבני חן גם מהעצים ( גן עדן אמרנו?), רק צריך לנער אותם ולצפות להפתעות.

ההפתעות לא תמיד טובות. יש גם יצורים מושחתים באי, כאלה שסתם אוכלים עצים ופירות ומאיימים להרוס את מה שבניתם. עם כל אחד יש דרך להסתדר, את זה תגלו בעצמכם. 

בכל מקרה, לקראת סוף המשחק תמצאו את עצמכם עובדים קשה למדי, ותמצאו את כל האי רחב הידיים מלא ביצורים שלא נחים לרגע. אתגר ניהולי לא פשוט.
אבל כמו בכל סיפור הוליוודי, שבו האישה רוצה רק פרחים, תכשיטים וקניונים, גם כאן יש חתונה בסוף, והכל בא על מקומו בשלום.
למרות חזותו המתוקה זה משחק אינטנסיבי למדי, שדורש פיתוח אסטרטגיה וניהול מתאים של משאבים. הוא עשוי להתפתח לכל מיני כיוונים, ואם תרצו לשחק בו יותר מפעם אחת בודאי תרגישו שאתם עשויים להשתפר, אחרי שהכרתם את כל הנפשות הפועלות.
באתר המשחק תוכלו למצוא סיכומים מפורטים ומסודרים לגבי כל הדמויות, ועצות טובות לתמרון בין כל הבניינים, המפעלים והמתנות. יש גם פורום וגם צ'אט, ואפילו חולצות למכירה. עכשיו אני צריכה למצוא ארנב שיקנה לי חולצה במתנה. רק שאני לא אצטרך גם להתחתן.

לגמרי מוזר

אין הרבה משחקים שמשתמשים באנימציית פלסטלינה, ולכן זו כבר סיבה טובה להכיר את המשחק הזה, שעשוי רובו מפלסטלינה בתנועה - צבעונית, גמישה ומעוררת חשק ללוש.
Totally Odd הוא באמת משחק קצת מוזר ולא רגיל, וצריך להתרגל להגיון שלו כדי להתקדם בו בהצלחה.
משהו במשחק הזה מזכיר את האפוס רחב היריעה The Neverhood, מסע ההרפתקאות הותיק שיצא בשנת 1996.
אולי זה הגיבור, שדומה במקצת לClayman הישן והטוב, עם המבט התוהה בעיניו הגדולות.
אבל בעוד ש The Neverhood היה משחק אינסופי, שהתלוו לו טקסטים ארוכים מאד, ואפשר היה לבלות שבועות בפתרון כל חידה, כאן יש שמונה שלבים בלבד, קצרים למדי, שפתרונם דורש קצת ניסוי ותעיה, והרבה היגיון בריא.
הגיבור הקטן - כאמור, גוש פלסטלינה עם עיניים גדולות - נכנס למעין מעבדה, ונדרש למצוא את דרכו החוצה. בכל חדר הוא מוצא פתקים מפרופסור מסתורי בשם Ivan Horrifico שעל מה שהוא כותב צריך לחשוב טוב טוב לפני שמתחילים, ואז לחשוב שוב אחרי שמתנסים בכמה אפשרויות. יש משהו קצת מבלבל ברמזים, אבל כשמבינים מה צריך לעשות, כל מה שנותר הוא לחזור על כל האפשרויות עד שמגיעים לפתרון. כל טעות מחזירה אתכם לדלת הכניסה, ואז אתם צריכים להשתמש בידע שצברתם עד כה, אבל בצורה קצת שונה, כדי להגיע לדלת היציאה.
המשחק כולו מופעל רק באמצעות העכבר, והסמן משתנה אוטומטית בכל פעם שהוא נתקל במשהו שדורש פעולה. יחד עם זאת , צריך לשים לב לכמה דברים שעלולים לפסוח עליהם בטעות - פה ושם מופיעים טקסטים ( שאינם עשויים פלסטלינה ואינם נראים כמו חלק מהתפאורה ) שיש להתייחס להוראות שלהם. לפעמים גם קצת קשה למצוא תקריבים חשובים, בגלל שמרחוק הם נראים כמו סתם גוש פלסטלינה חסר פשר. צריך, אם כך, לעשות עבודה קפדנית עם העכבר, ולשים לב לכל נקודה.
כל הסצנות מצטיינות בהומור הזוי, שמפצה על העובדה שצריך לחזור שוב ושוב על אותן פעולות. גם פס הקול המסתורי והמרגיע מאפשר לנו להשאר בנחת בכל חדר בלי להתעצבן.
אין כאן נופים מרהיבים, והעיצוב הוא כאילו "בכוונה-לא-מלוטש" , מלא טביעות אצבעות, מריחות ודברים עקומים, אבל כל זה רק מוסיף למשחק חיוניות ורעננות.
רק שלפעמים, כשלא מצליחים להגיע לפתרון, יש חשק למעוך את המסך ולעשות ממנו גוש.

משחק ילדים (: !

המשחק הזה פשוט כל כך חמוד, שאי אפשר שלא לכתוב עליו משהו.
זוהי הרפתקה קצרה, של ילדה שצריכה לאסוף במסעה חמישה יצורים קסומים, אותם היא שומרת בצנצנות.
היצורים הם הכלאה בין חד-קרן וסוס פוני (Ponycorns ).
מה שמיוחד כאן הוא שאת את רוב המשחק יצרה בעצם ילדה בת חמש.
ריאן, אביה של הילדה קאסי, הוא יוצר משחקים ומתכנת, ויש לו בלוג תחת הכותרת Untold Entertaiment inc. שם תוכלו למצוא עוד משחקים שלו, וגם רשימות מקצועיות בנושאים שונים.
בבלוג תוכלו למצוא גם את הסיפור המלא - כיצד קרה שילדה בת חמש הגיעה לתחרות בניית משחקים שנתית בטורונטו Toronto Game Jam . התחרות היא מרתון מטורף של בניית משחקים ובדרך כלל משתתפים בה רק גיימרים בוגרים שאמורים לייצר משחק חדש תוך שלושה ימים.
כמו שמספר כאן האב , קאסי בתו היא זו שעיצבה את הדמויות, ציירה, כתבה, הקליטה את הדמות הראשית וגם המציאה את רוב המשימות והפאזלים. כל המשפחה הקליטה יחד צלילי רקע, והאבא - רק תיכנת... התוצאה כל כך חמודה ומרגשת, ולא פלא שהמשחק זכה לדירוג גבוה בכל הזדמנות.
לאור החשש שילדה בת חמש מתרוצצת וצורחת באולם התחרות תהווה מפגע סביבתי בלתי הולם, הכין אבא ריאן את בתו קאסי חודשים מראש. " את צריכה להתנהג יפה" אומר האב לבתו " כדי שכולם יראו שגם ילדות קטנות יכולות לבנות משחקים. אולי בשנה הבאה יבואו עוד ילדות להשתתף בתחרות ואז כולם כבר יידעו שזה אפשרי"
עכשיו אנחנו יודעים שזה אפשרי ומחכים לעוד.

מוזיקה לחג הפועלים ( קצת באיחור )

Luke Whittaker  הוא מאייר, אנימטור ומעצב משחקים ואתרים.
הכרתי אותו לראשונה דרך המשחק המוזיקלי המשעשע The sound Factory. זה משחק שיצא לאור ב2006, כחלק ממחלקת המשחקים באתר MTV.
במשחק הזה אתם נמצאים בבית חרושת לצמיגים. אולם הייצור מתמלא בפועלים ובמכשירים, ובכולם תוכלו לשלוט במהלך המשחק, אם תתמידו להתפרע ולייצר לא רק צמיגים מנופחים, אלא גם מוזיקה.
המשחק נמשך שלושה ימי עבודה. במהלך כל יום אתם צריכים להצליח להשיג כמה שיותר צלילים לתזמורת שלכם. אתם צריכים להלהיב את הפועל שאחראי על אספקת החשמל, שמספק לכם יותר ויותר כח ככל שהוא שומע יותר רעש.

אלא שלפני שתוכלו לשלוט בכל התזמורת, עליכם לעמוד בכמה משימות, שתמציתן מציאת האיזון בין כמה שיותר רעש ובלגן, לבין עמידה במכסות הייצור ובהתחמקות מהבוס. 

עד לסופו של כל יום אתם צריכים לנפח מספר מסויים של צמיגים, כך שלפעמים תאלצו למתן את הנגינה לטובת הייצור לפני שהיום נגמר. אבל, אבוי, באמצע המסיבה מופיע פתאום המנהל שמסייר במפתיע באולם הייצור, ואז תאלצו לכבות במהירות את כל כלי הנגינה, ולהעמיד פנים שאתם פועלים שקטים וחרוצים.

כל פינה במפעל אמורה לייצר צליל אחר, וכולם מצטרפים לפסקול תעשייתי קצבי. רוב המכשירים מייצרים כמה צלילים ברצף, אותם אתם יכולים "להלחין" כאוות נפשכם. למכונות ולכלים מצטרפת גם מקהלת עכברים, ואפילו הפועל ששותה תה מצטרף בצליל משלו. אם הצלחתם להעמיד לרשותכם את כל אמצעי הייצור -(ייצור המוזיקה, לא ייצור הצמיגים ) אתם יכולים להתחיל במהפכה, כלומר - להכנס לאולפן ההקלטות במקום לעבוד במפעל.



אם אתם רוצים מלכתחילה לנסות את מזלכם באולפן הקלטות במקום לעבוד במפעל, תוכלו לשחק במשחק אחר של אותו יוצר - A Break in the Road . כאן אתם מוזמנים להקליט קולות מהרחוב ולתזמר אותם מיד. לצורך ההקלטה יש לצאת למסע ברחובות ולשוטט עם העכבר על כל פרט בסביבה, להחליט אם אתם רוצים להקליט אותו, וכשהדיסק מלא - להכנס לאולפן ולהרכיב לעצמכם פס קול בעל חמישה ערוצים, שמאפשר גרסאות אינספור. הצלילים כאן ריאליסטיים וכוללים שיחות חולין, הימהומים, מנועים, חבטת שטיחים, מכונית חולפת ועוד. כמעט תמיד אפשר להרכיב מהם פסקול הרמוני ומעניין, והמסע לגילוי רחובות חדשים בעיר הוא חלק מהאתגר (אפשר להיעזר במפה). כאן אין בוס מאיים, אבל תוכלו להעמיד את המוזיקה שלכם במבחן הקהל ולהשמיע אותה במסיבה. ככל שתשתמשו ביותר סוגים של צלילים, כך תזכו ליותר הערצה מהקהל.
בשני המשחקים אתם יכולים לשמור את הקטעים המוצלחים שהרכבתם, ואף לשלוח אותם לחברים באמצעות המייל.

עוד משחקים של Luke Whittaker אפשר למצוא באתר המשחקים שלו State Of Play. מקום נפלא להשאר בו. שם תוכלו להיווכח בכשרון הענק שלו כמאייר בסגנונות רבים ושונים. בכל סגנון העיצוב הוא מרהיב וייחודי. גם במשחקים הלא מוזיקליים ניכרת תשומת לב מיוחדת לצלילים ולפס הקול, ונראה לי שעוד אחזור לכתוב עליו כאן, בקרוב.
עכשיו אני הולכת להקליט את העגבניות בשוק הכרמל.

מפסטיבל הטייפים הששי

כמה צילומים שנעשו בחושך, בבית "פתקית", בערב הופעות שנערך ב 19/3 במסגרת פסטיבל הטייפים הששי.
אליהם אני מצרפת קטעי וידאו שמצאתי ברשת, במקום תיעוד של הערב בוידאו.
באופן חריג בבלוג הזה, לא מדובר במשחק מחשב, אלא במוזיקה חיה, אבל האנשים האלה מפליאים לשחק, ומה שהם מפיקים מהמשחק החפשי באובייקטים שמחוברים למיקרופונים, מזכיר רבים מהמשחקים המוזיקליים שהעליתי כאן בבלוג.

"USURPER"
הזוג  הסקוטי   Ali Robertson ו Malcy Duff  מנגנים בחפצים. כך נראה השולחן שלהם לפני ההופעה :

מברשות, פקקים, מזלגות ועוד גרוטאות קטנות הופכות למעבדת צלילים. הם מנגנים בכל הגוף , עושים פרצופים, נושפים וזזים יחד בהתלהבות תזזיתית.

וכאן אפשר לשמוע דוגמאות מהופעה חיה :

"SUDDEN INFANT"

Joke Lanz  פרפורמר גרמני, גם הוא מנגן בכל הגוף. הרבה יותר אפל, קודר, גראנג'י. מרגש. קורע את הלב ואת האוזן.
מתמחה גם בשימוש בפטיפונים, ולפעמים מוסיף מילים, ווידאו.
באתר  שלו אפשר למצוא דיסקוגרפיה עשירה , ולקנות גם חולצות עם הציור הילדותי שמקועקע על גופו, סמלו המסחרי.

מחכים לפסטיבל הטייפים הבא, ותודה לאנשי "הצימר" המופלאים .
מהמתחולל ב"צימר" בשאר ימות השנה תוכלו לטעום כאן, ואפילו להוריד אליכם את הרוב בחינם.

זה לא מערבון ספגטי

Osada הוא סרטון וידאו מוזיקלי בכמה מערכות, מבית היוצר של  Amanita Design.
כמו כל דבר שיצא תחת ידיו של הצוות הצ'כי המוכשר הזה, גם כאן יש המצאות ויזואליות מפתיעות, פס קול נהדר, ועיצוב עשיר ומלא דמיון בטכניקות שונות - דו מימד, תלת מימד, גזרי צילומים, טקסטורות שונות ועוד.
הוידאו הזה הוא מעגלי, וסופו מוביל אותנו לתחילתו.
בין ההתחלה לסוף אנחנו עוברים מסביבה לסביבה, כל אחת והמנגינה שלה.
למנגינה הבסיסית אנחנו יכולים להוסיף עוד צלילים עם כל קליק במקום הנכון במסך.
כל מה שצריך לעשות הוא להתנסות, להקליק, להצטרף לנגינה, ולגלות איך עוברים לסצנה הבאה...
בפעם הראשונה רוצים להמשיך ולהמשיך כדי לראות מה ההפתעה הבאה.
בסיבוב השני מתחשק להשאר כמה שיותר, להקשיב, לנגן ולהתפעל מכל הפרטים הקטנים.
בסיבוב השלישי אפשר לצחוק מההומור הפרוע, שמשלב בוקרים, אינדיאנים, מקסיקנים ובחורות, בתוך הזיה אמריקנית פסיכדלית.

אוף, לא מצליח לי...

צר לי לבשר לכם שהפעם יכול להיות שזה בדיוק מה שתגידו כשתנסו לשחק באוסף המשחקים הזה.
Animals play Games קוראים ללייבל שמאחוריו עומד Alex Miller, בחור שלא הצלחתי לדלות יותר מדי פרטים עליו.
לא ברור איזה סוג של animals משחק את המשחקים האלה. אין ספק שכנראה צריך להיות בעל חיים סבלני מאד, עקשן ודבק במטרה.
על המשחק האחרון שלו, Safe Landing, הוא כותב שהוא "עשוי להשרות על האדם המשחק בו תחושת ענווה וסבלנות ברוח הזן".
אז זהו, שאם אתם לא מגיעים למשחק זן-מאסטר מן המוכן, או לחילופין בעלי מיומנות פלאית בשליטה בעכבר, ייתכן ותהיו נדונים להסתלק בענווה מן הזירה, אולי לנצח...
אז למה להתאמץ ? קודם כל, כי יכול להיות שבכל זאת יש אי שם כמה שחקנים שיוכלו להתקדם ולהצליח ואפילו להנות. אבל בעיקר, כי אהבתי את העיצוב הפשוט והיפה. מילר מצליח לשמור על אותו סגנון מגובש בכל ששת המשחקים שהוא מציע עד כה. כולם דורשים סבלנות רבה.

גנן גידל דגן בגן

המשחק הזה מתחיל בזרע קטן ואלמוני, שגדל ומתפתח בכיוונים בלתי צפויים.
בעצם לא. נתחיל מהתחלה. כשהמשחק עולה אנחנו צופים בינתיים בפיל קטן, שדוהר לו בתוך גלגל ורוד.
גלגל ריצה, שכמוהו אפשר למצוא בכלובים של אוגרים ועכברים, שמשתמשים בו כדי לרוץ לשום מקום.
האם אפשר ללמוד מכך על המשחק כולו? במידה מסויימת כן. לא רק שפילים קטנים, מעופפים ומתרוצצים, מופיעים מדי פעם בהמשך, לא רק שפיל שמתפקד כעכבר הוא לא מהדברים המוזרים ביותר שתראו כאן, אלא גם מוטיב הריצה במעגלים מתמצת את מהות המשחק הזה, שהוא למעשה צעצוע אינטראקטיבי אינסופי במהותו.
שם המשחק הוא Mitoza.
מיטוזה הוא תהליך בו מתפצל גרעין התא לשני חלקים, בדרך להתפצלותו לשני תאים נפרדים, זהים לתא האב.
אלמנט החלוקה לשניים הוא יסודי ביותר במבנה המשחק, משום שבכל שלב ניצבות בפנינו שתי אפשרויות, ועלינו לבחור אחת מהן. כל בחירה תוביל אותנו במסלול התרחשויות שונה לחלוטין, אבל תמיד בסופו, איכשהו - פלופ! צונח לו שוב הזרע שאיתו התחלנו, עירום ואלמוני, ופתוח לאפשרויות חדשות.
הכל משתנה, אבל בסוף התוצאה זהה. ריצה במעגלים אמרנו?
אבל איזה מעגלים...  הכל מעוצב בסגנון פוטו-ריאליסטי מרהיב, קולות הרקע מדוייקים ועשירים, והמשחק יעלה חיוך על שפתיכם, מלווה בהרמת גבה או שתיים. יש סיכוי שגם אחרי שתכירו את כל האפשרויות, תרצו לחזור ולצפות בתרחישים החביבים עליכם שוב (ושוב.)
בי זה עורר דחף "לרוץ לספר לחברה", והרי אני עושה את זה כאן, למרות שזה לא בדיוק הזמן הכי מתאים בשבילי לכתוב כאן.
אבל אין לי ברירה, מאחורי המשחק הזה גיליתי עולם ומלואו.
האחראי הישיר למשחק הוא גל ממליה, מעצב ישראלי, שעומד גם מאחורי משחק ההרפתקאות הפירסומי של במבה . (אולי זה קצת בלתי צפוי , אבל מסתבר שזהו משחק מקצועי ועשוי היטב, שגם זכה להכרה בינלאומית.) זה הבלוג שלו, Baboon, שמלא דימויים מוטרפים שנמצאו על ידו ברשת.
שותפיו וחבריו לדרך ולעבודה הם אורן פייט, שעומד מאחורי הבלוג החביב עלי סמליל,
זיו מלצר,  ומיקי מוטס ( חובה להציץ!!!), גם הם מעצבים נפלאים.
כולם ביחד פירסמו (בסוף השנה שעברה) בלוג, שמתעד את מסעם המשותף לדרום קוריאה -  תמונות, הגיגים, דימויים ודיווחים קולינריים מפורטים - Hello kimchi.
אני לא יודעת איך באמת בדרום קוריאה, אבל בבלוג שלהם כדאי לבקר.

ולסיום, אם במהלך "מיטוזה" אתם מגלים מכשיר טלביזיה עגלגל, העבירו עליו את הסמן, ותראו רמזים של אנימציה . תקליקו, ותגיעו לדף הפרומו של המשחק Stop The Vom שמיקי מוטס וזיו מלצר עומדים להוציא לאור. מיועד לIPhone.
כן, שמתי כאן גם את הקישור אליו, ולו רק כנגד הסיכוי הקלוש שלא תגיעו לזה בעצמכם. מה לעשות, גם את זה אסור לפספס.

במרחבי האינסוף

Looming זה בעצם שם של מקום בחלל, אי שם במרחבים השחורים של שמי הלילה.
יש בו מבנים ארכיטקטוניים בלתי מזוהים, חפצים מסתוריים פזורים פה ושם, ובתוך כל אלה אתם, כלומר בן דמותכם הזערורי ( אך האנושי ), מתקדמים לאיטכם, בלב הישימון.
בעצם, לא כל כך לאיטכם, אבל בגלל המרחב העצום לוקח זמן עד שמגיעים ליעד כלשהו. ההרגשה היא כמו לשחות במרץ בים ולהתבונן בקו החוף נוסע לאט לאט, כאילו אתם בקושי זזים.
אז זה לוקח זמן להכיר את פני השטח, אבל במהלך המשחק תוכלו לגלות שהאזור כולו בעצם מוקף בגדר, כך שאימת האינסוף מתחלפת בנסיון להבין איפה מזרח ואיפה מערב, מה לחפש ומה לעשות.
אתם מוצאים מסרים ומכתבים, שמצטרפים לכלל סיפור מיסתורי ( על אהובה אבודה ועל ממלכה עתיקה... זאת אומרת, נדמה לי. ) אבל אפשר לשוטט במשחק גם בלי ממש להתעמק בסיפור. מאידך, יש חשיבות לפרטים מסויימים, כי חלקם משמש בהחלט כהוראות הפעלה  להמשך המשחק. ההפעלה פשוטה ביותר - מקשי החיצים משמשים לתנועה, מקש C מראה לכם מה הספקתם לאסוף בדרך, ומקש X משמש לאינטראקציה עם הדברים שאתם מוצאים.
פה ושם מפוזרים פורטלים, שמשגרים אתכם לנקודת ההתחלה, אבל אל דאגה, מה שצברתם, כולל הידע, יעמוד לרשותכם גם בהמשך.
הסאונד של המשחק פשוט נהדר- מלא אוירה, מסתורי ונעים לאוזן. זה הופך את השוטטות הארוכה והלא תמיד מפוענחת לחוויה הרבה יותר מהנה. ברור לי שיש אנשים שלא ימצאו עניין להתמיד בשיטוט המוזר, אבל המשחק יישמר אם תפרשו ממנו, כך שתוכלו לחזור גם לכמה דקות מרגיעות.
מי שבכל זאת חייב להבין מה קורה ולאן עליו לשאוף, מוזמן לקרוא את הדרך לפתרון ( באנגלית ).

וזהו הבלוג של Gregory Weir יוצר המשחק, ממנו אפשר להגיע לעוד משחקים שלו.

איפה הסמרטוט? הלך לעבודה

אחד המשחקים הראשונים שהתלהבתי מהם, כשרק התחלתי להכיר את עולם המשחקים, הוא Ragdoll cannon .
המשחק הראשון נוצר ב 2008 ומאז יצאו לאור כמה מהדורות שלו. כל כך הרבה זמן עבר, שבעצם כמעט שכחתי לכתוב עליו. זה כבר נראה לי אפילו קצת מיושן ולא רלבנטי, אבל עובדה היא שהמשחק זוכה לעידכונים ולשיכלולים עד עצם היום הזה.
הקישור למעלה הוא למהדורה השלישית של המשחק, ממנה אפשר להגיע גם לארבע גרסאות נוספות, מוקדמות יותר. (מלוח הפתיחה של המשחק). מומלץ להתחיל בגרסה הבסיסית, הראשונה, לפני שממשיכים.
זה משחק שמשלב יריות ופאזל, והוא שייך לז'אנר משחקי הפיזיקה, כלומר- העצמים בו מתנהגים לפי חוקים פיזיקליים שמוכרים לנו מהמציאות היומיומית - מה שכבד נופל, מה שעגול מתגלגל, מה שגמיש קופץ וכו'
היבט היריות מגולם בתותח מתכוונן, שיש לפתח את השליטה בו כדי להצליח ולפגוע במדויק במטרה.
היבט הפאזל מגולם בעובדה שכדי לפגוע במטרה יש לחשוב על המהלך המדוייק שיתגבר על המיכשולים שניצבים בדרך. בכל שלב של המשחק מדובר במסלול מכשולים אחר שיש לפצח.
היבט הפיזיקה מגולם במה שנורה מתוך התותח - דמות מקלונית שהתנהגותה הפיזיקלית היא כשל בובת סמרטוטים.
וכך אתם יורים בובות סמרטוטים מתוך התותח, ומנסים להנחית אותן במקום הנכון, כדי לעבור למסלול מכשולים חדש.
הבובות נערמות, מתנגשות, מתפרקות, חפצים נופלים או נתקעים, אתם פותרים את החידה, ועוברים הלאה.

אז מה בעצם מצא חן בעיני ? קודם כל קסם לי העיצוב הפשוט, שבמקרה זה הוא אפילו לא חינני, אלא נראה כאילו צוייר בזה הרגע במחברת החשבון של תיכוניסט משועמם. אפשר לדמיין את המורה אוחזת בקצה אצבעותיה את המחברת המדובללת, ושואלת, במידה מסויימת של שאט נפש - "אההמממ, ומה זה צריך להיות" ? - ואז מחרימה את הכל לנצח.
אכן, יש משהו כמעט מפתיע בכך שאפשר ממש לשחק בשירבוטים האלה, ויותר מזה - הם מתנהגים כמו בובות סמרטוטים אמיתיות. משהו בניגוד הזה פשוט עובד.
Ragdoll canon 2 מעוצב בסגנון קצת אחר, של קולאז' שעשוי בעיקר מבדים ומגפרורים, אבל הוא חריג. בכל הגרסאות שאחריו חזר המשחק לסגנון הציור בעט כדורי על נייר של מחברת, או לפחות לצבעוניות כזו. עדיין נראה לי שהמהדורות הראשונות, הפשוטות ביותר, הן היפות ביותר, כי העיצוב שלהן אחיד ולא מנסה להתחכם.
מה עוד? ההתנהגות הפיזיקלית של בובות הסמרטוטים מוסיפה לכל מהלך תוצאות בלתי צפויות. קשה לתכנן בדיוק מה יתרחש. כל יריה ממשיכה להניע שרשרת של תגובות. כל צעד שתעשו ימשיך להשפיע על הצעד הבא. (תמיד אפשר, אגב, לחזור לנקודת ההתחלה, כי יש בהחלט מצבים שמהם אי אפשר להוסיף ולהתקדם.)
למרות שזה "משחק יריות" נדרש כאן איפוק ותכנון, ובזה יש עוד ניגוד שהופך אותו למעניין. מצד אחד, זה מאד משעשע להשתולל ולנסות להתקדם באמצעות ערמות של סמרטוטים שנורות בצרורות, אלא שהניקוד עולה ככל שמספר היריות קטן. כך, בעצם, האיפוק ושיקול הדעת הם שקובעים כאן, והמשחק דורש גם סבלנות והתבוננות.
בגלל תגובות השרשרת שנוצרות עדיף לפעמים לחכות ולראות איך מתפתח המצב לפני שלוחצים על ההדק פעם נוספת. בהחלט יכול להיות שהתנועה העצמאית של החפצים תעשה בשבילכם את העבודה.

את המשחק בנה ועיצב בחור רוסי המכנה את עצמו Jhonny_K שמתמחה במשחקי פיזיקה. רובם ככולם הפכו לפופולריים מאד, אבל לטעמי ב Ragdoll cannon יש משהו שאין כלל באחרים.
משחקי בובת סמרטוטים הם, כך מסתבר, ז'אנר ייחודי העומד בפני עצמו, וכאן תוכלו למצוא , לצד  Jhonny_K, עוד כמה משחקים דומים. האמת שיש משהו די מצחיק בהתנהגות הסמרטוטית, כל עוד מדובר בבובות כמובן.

גשם של מטאורים

הרס עולמות לא נראה מעולם יפה כל כך !
במשחק Effing Meteors הסמן שלכם הוא מעין "שואב אבק" של מטאורים. בתנועות זהירות ומיומנות אתם אמורים לאסוף מטאורים צבעוניים שניתכים מהשמים, לצבור משקל ונפח, ולהטיח אותם בעולם שמתחת, השורץ יצורים קדמונים.
המשחק הזה לא ממש מתוחכם, וגם די קצר ( אתגר ידידותי ביותר לשחקנים לא מיומנים בכל הגילאים ), אבל העיצוב שלו מרהיב! לטעמי.
כשמדברים על "עולמות" ו"יצורים" אין הכוונה כאן לקיטש תלת מימדי, אלא לצבעוניות מרהיבה, דו מימדית, וצורות גיאומטריות מופשטות.
בכל שלב עליכם להרוס עולם אחר, אבל כל עולם כזה, וגם חזיון ההרס שלו, הוא מופת לעיצוב גרפי חינני.
המוזיקה נמרצת ותזזיתית (ואפשר לכבות אותה אם נמאס לכם). לעומתה, תנועת העכבר אמורה להיות דוקא די עדינה וממוקדת. ניגוד מעניין לשלל הפיצוצים שמנגנון ההרס המטאורי מחולל.
למרות שהמשחק לא מסובך, כל שלב מציב אתגרים שונים וחדשים להתמודד איתם, כך שאין זה סתם משחק יריות חדגוני. חוץ ממיומנות וזריזות, יש כאן גם עניין של טקטיקה.
כל מה שנותר הוא להתאמן על הדרך שבה אתם שולטים במטחי המטאורים, ולהשיג תוצאות טובות יותר בזמן קצר יותר.
המעצב המוכשר הוא Greg Wohlwend שאתר הבית היפה שלו שווה ביקור, והוא זה שעיצב את  Solipskier שכבר כתבתי עליו כאן בהתלהבות.

שכונה עם מנגינה

עוד צעצוע אינטראקטיבי שעושה מוזיקה!
מרכיבים כביש פתלתל, או ישר, ארוך, קצר או מעגלי, ומעצבים את הנוף לאורכו. לרשותכם עצים, בתים, פרחים ופנסי רחוב.
קליק על פריט כזה מקפיץ חלון שבאמצעותו אפשר לשלוט על הצליל שלו, או יותר נכון על התו המסויים בתוך משפחת צלילים.
(פנסי רחוב הם כלי הקשה, למשל)
מציבים מכוניות על הכביש ו...קדימה למנגינה. בכל פעם שמכונית חולפת ליד בית או פנס רחוב נשמע צליל מתאים, וכך יש לנו כביש שהוא בעצם פס קול. ממש פס.
לפני ששולחים את המכוניות לדרכן, אפשר לעבור עם העכבר לאורך הכביש ולהקשיב לצלילים, לצורך שיפורים אחרונים.
המכוניות נוסעות בקצב אחיד אבל את הפריטים לצד הכביש אפשר להניח במרווחים משתנים, וזה מה שקובע את הקצב. אפשר כמובן להציב אותם משני צידי הכביש, וכך ליצור פס קול יותר עשיר.
העיצוב נאיבי וחביב וההפעלה פשוטה, אבל כדי ליצור מנגינות של ממש יש להשקיע מחשבה, להקשיב היטב, ולתכנן את המסלול במדויק.
יש כאלה שעשו את זה, והכינו כך שכונות שמנגנות שירים של ממש. אפשר לצפות בתוצאות, וגם לחלוק את המנגינה שלכם עם העולם.
לטעמי, יש משהו מסורבל במקצת בהקלקה על הפריטים השונים, אבל אולי זה עניין של הרגל. על כל פנים, הצלילים מאפשרים משחק יצירתי לכל הגילאים, שמניב בקלות תוצאות מספקות, וצלילים נעימים.
וכמובן - מפתח מאד את השמיעה המוזיקלית - בעיקר אם מנסים לנגן מנגינה מוכרת וידועה מראש.
Isle of Tune

שיהיה על השולחן

כבר הרבה מאד זמן לא כתבתי פה, וזה בגלל שהייתי עסוקה. קצת קשה לשחק כשעסוקים וקשה עוד יותר לכתוב על משחקים.
אבל ברור שבדקתי הרבה משחקים, וכמובן שגם שיחקתי... בקיצור הצטברו על שולחני כמה משחקים טובים לכתוב עליהם, ואני מקווה שלאט לאט הם יעלו גם למרחב הציבורי.
אז לפני הכל - המלצה: אל תשכחו לשחק.
כן, נכון, צריך זמן כדי לשחק. משחק נחשב למשהו שעושים בשעות הפנאי. אבל כל העניין במשחק הוא ההפוגה. אין משהו יותר מועיל לתקופה עסוקה מאשר פה ושם איזה משחק קצר. דומה שדוקא בחברות ההיי-טק, היכן שאנשים אמורים לעבוד מול המסך כל היום, נולדה מסורת של משחק, כחלק  בלתי נפרד מיום העבודה. אולי זו אחיזת עיניים ברוב המקרים, אבל בכל משרד שמכבד את עצמו יש משהו כמו שולחן סנוקר, או לפחות שולחן כדורגל...
(ואולי זו מסורת שהתפתחה עוד בימים שהיה צורך לחכות שעות עד שהמחשב יעבד נתונים ? )
בקיצור, מנסיוני בתקופה האחרונה הבנתי שיותר חשוב לשחק כשעסוקים, מאשר כשיש פנאי. לכן, אקדיש את הטור הזה למשחק מהסוג שנחמד להחזיק אותו על שולחן העבודה, ושמלווה אותי בהצלחה גם בתקופות עסוקות. זהו Primrose של Jason Rohrer , שכבר כתבתי עליו כאן.
זהו משחק קטן, שאפשר להוריד למחשב שלכם, להניח אותו על הדסק טופ, ולהגיח אליו לכמה דקות . בעיני הוא עשוי בצורה מלוטשת, מעניין וחכם. מאידך, הוא לא דורש התעמקות יתרה או המשכיות, ולטעמי הוא דרך נפלאה לשחק מבלי להרגיש שאתם מבזבזים זמן.
לוח המשחק מחולק למשבצות שאותן עליכם למלא בצבעים שונים. הצבעים הנתונים לכם מופיעים בזוגות, בסדר אקראי. את הראשון אתם מניחים באופן חופשי, ואת השני במקומות מסומנים מראש. מקומות אלה מוכתבים על פי בחירתכם במיקום הראשון. בכל פעם שאתם מקיפים צבע מסויים בצבע אחר, המשבצות שבהיקף מחליפות את צבען לצבע המוקף, והצבע שבמרכז נעלם.
צבעים חדשים נוספים ככל שהמשחק מתקדם, וצבעים אחרים נעלמים. בשלבים האחרונים נשאר רק צבע אחד ( אפור ), אבל אם אתם מצליחים להניח בלוח את כל האפורים המוקצבים לכם, אתם ממשיכים לקבל את הצבעים אתם התחלתם.
עד לשלב שבו אתם נתקעים.
אם לא הבנתם את ההסבר המילולי שלי, אל דאגה - יש הסבר בהיר, עם הדגמה, בגוף המשחק. בכלל, המשחק מצטיין בכך שהוא מצוייד בכל האמצעים כדי להשאר בעניינים. לא רק הוראות, וקישור לתוצאות השונות שהושגו, אלא גם אפשרות להריץ משחקים מוצלחים ששוחקו על ידי שחקנים אחרים, ולעקוב אחרי המהלכים שלהם. מומלץ, אחרי כמה נסיונות ראשונים, לפתוח כמה משחקים כאלה, כדי להבין את הטקטיקה האפשרית.
לא הצלחתי להגיע לרמתם של המצטיינים ביותר, אבל יש למשחק עקומת למידה. תוצאות משופרות מובטחות למתמידים.

הלאה כל משחקי הקלפים המטופשים! הלאה פיצוצי הבלונים למיניהם! - יש כאן משהו הרבה יותר חכם להתמכר אליו. תשתדרגו.