‏הצגת רשומות עם תוויות אמנותי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמנותי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 20 בדצמבר 2014

הממלכה ריקה, אבל צבעונית



הממלכה הריקה, לא לגמרי ריקה.
יש בה להקת צרצרים, חבורה של דינוזאורים, ואפילו עורב אחד.
וכמובן - יש גם מלך, מלך אמיתי , עם כתר על הראש. אבל מה הטעם להיות מלך, כשאין נתינים, ואין מלכה?
אז המלך משוטט בממלכה, ומחפש דרך החוצה, ואנחנו משוטטים איתו ובלי הרבה בעיות, אחרי לא יותר מכמה דקות - מוצאים את הדרך לעתיד טוב יותר. אולי.
זה משחק קצר ופשוט, שמשחק את עצמו כמעט בלעדינו. כל מה שצריך זה לשוטט, ולשים לב לכמה פרטים.
אבל הממלכה - הממלכה בהחלט שווה ביקור.
כל מסך הוא פסיפס נקי ומדויק של צבעים וצורות, תענוג לעיניים, ומצוייד גם בקולות רקע מלאי נוכחות.
אולי בתור משחק הוא לא מציב יותר מדי אתגרים, אבל יש כאן סיפור יפה, שנעים להיות בתוכו.
The Empty Kingdom מוגדר על ידי יוצרו כ"היפר קומיקס".
קומיקס רשת, שהקורא קובע בו את מבנה הסיפור.
כמו בקומיקס, כל מסך מחולק למשבצות, ובכל משבצת רק חלק מהתמונה.
בדומה לקומיקס שיש בו חיתוכים ששאולים מעולם הקולנוע - לונג שוט, קלוז-אפ, ראשים מדברים ועוד, גם כאן אנחנו מזיזים את הדמות ממשבצת למשבצת, ובכל לחיצה היא מופיעה ממרחק שונה, או מזוית שונה.
כשכל זה קורה במסך אחד, זה יוצר דפוס תנועה מאד מקורי - אפשר לראות כל התרחשות מכמה נקודות מבט, או ממרחקים שונים.
עם כל קליק משתנה הקומפוזיציה, ואז עוברים עם הדמות למסך אחר, עם צבעים חדשים ורחשים שונים.

יוצר המשחק הוא  Daniel Merlin Goodbrey, שמולך בעולם שלם של יצירות. 
את כולן אפשר למצוא בבלוג שלו - e-merl.com.
הוא לא רק יוצר, אלא גם מלמד באקדמיה, ואפילו כותב את הדוקטורט שלו על קומיקס ניסיוני ברשת.
בבלוג שלו אפשר למצוא גם משחקי- קומיקס נוספים, וגם מאמרים מעניינים, ואפילו קומיקס שהקוראים קובעים בו את התפתחות העלילה.

מבחינתי, תמונות של המסכים היו מספיקות בשביל להכנס למשחק.... 
אז אחרי כל המילים אני אשים פה עוד שני מסכים יפים, ואת השאר תגלו לבד.






יום שישי, 3 במאי 2013

סיפור פשוט



בסיפור הזה יש הכל - הרפתקאות, אסטרטגיה, סיפור, חידות . קוראים לו Candy Box.
בהתחלה נדמה שיש כאן סיפור אינטראקטיבי, שבו קריאת טקסט והקלדתו מקדמת את מהלך העניינים. כלומר, משחק שאין לו צד ויזואלי - לא צבעים, לא תמונות ולא אנימציה.
אז זה נכון במובן מסויים, אבל במהלך המשחק מסתבר שזה לא מדוייק. אמנם אין צבעים, אבל יש דימויים, שעשויים כולם בטכניקת ASCII art - שזהו האופן שבו דימויים נבנים מסימני מיקלדת, בדרך כלל באמצעות קוד. אז יש דימויים - אבל גם הם מבוססי טקסט, כך שזה בעצם משחק טקסט אחרי הכל.
בהתחלה המסך כמעט ריק. יש מונה שמספר לכם כמה סוכריות יש לכם, וצריך לבחור בין שתי אפשרויות - לאכול אותן, או להשליך על הרצפה. לא אגלה מה יש בהמשך, כי חלק מההנאה כאן היא שאתם לא יודעים. הכל בא בהפתעה. ואין ממש הוראות. זה לא רק משחק טקסט, אלא גם משחק גילוי, מאלה שבהם חלק מהזמן אתם מנסים לגלות איך בכלל משחקים.
דבר אחד אפשר להבין באופן עקבי - הרבה סוכריות זה טוב. סוכריות כאן הן כמו מטבעות זהב במשחקים אחרים.
בכלל, תפגשו הרבה קלישאות ממשחקים מוכרים ורגילים, אבל במובן מסויים ככל שהקלישאה יותר מוכרת, כך היא גם יותר מצחיקה כשנתקלים בה. יש המון הומור במשחק ומי שעשה אותו בקיא היטב בדפוסי משחק שונים, והוא בוחש בהם בהנאה.
אוכל לגלות כאן שבהמשך הדימויים גם זזים, ועליכם לעמוד במשימות שידרשו מכם זריזות ואסטרטגיה. תצטרכו גם לחשוב ולהשיב תשובות נכונות, ומי יודע מה עוד.
גם אני עדיין לא יודעת. זה משחק חדש, ועדיין לא הגעתי לסופו. כן, זה משחק שלוקח זמן. אבל לא בכל הזמן הזה אתם עסוקים במשחק. להיפך - הדרך הטובה לשחק בו היא להניח לו לרוץ בחלון צדדי, ולחזור אליו מדי פעם.
כי למרות שלפעמים נדרשת בו זריזות,המון פעמים צריך גם לחכות בסבלנות. ועושה רושם, שככל שמתקדמים בו יותר, הוא ממכר יותר, ויחד עם זאת - מקדישים לו פחות זמן רצוף...
כן, זה לא הפרדוכס היחיד כאן.
מה שבטוח - שום דבר לא בוער. הזמן כאן פועל לטובתכם.
בראשית המשחק אתם מקבלים קוד אישי שאיתו אתם חוזרים למשחק גם אחרי שכיביתם את המחשב - כדאי לשמור אותו מיד בהתחלה, ואת הקישור אליו לשים ב"מועדפים" של הדפדפן.
הסבלנות משתלמת. ברגע הראשון זה נראה משחק "רזה" וחיוור, מלא באותיות ומשעמם, אבל עם קצת סבלנות תקבלו משחק חכם ומאתגר, שיגרום לכם לחייך בכל פעם שתחזרו אליו.


עדכון:
כאן תוכלו למצוא את  candy box 2 wiki , כלומר את כל האינפורמציה על הדמויות ועל השלבים השונים.





יום חמישי, 18 באפריל 2013

לאן נעלם פיל באמצע הלילה?


הדובון והפילון חיים להם בצוותא באותו החדר, והם חברים טובים. כך עולה מן ההקדמה למשחק Searching for the Elephant. יום אחד, באישון לילה, מתעורר הדובון ומוצא -אבוי - את מיטתו של הפיל ריקה. רק נעלי הבית ( בצורת שני פילונים) נותרו לצד המיטה, ואין זכר לפיל.
הדובון יוצא למסע חיפושים מלא חידות, שבסופו (אל דאגה) הוא ימצא לא רק את הפיל אלא גם חברים נוספים, ואת כולם יציל מצפורני כוחות הרשע שמאיימים להפוך אותם למכונות, או משהו כזה. 
בעיקרו זה משחק של point and click, שבו אתם נדרשים לגלות חפצים ולעשות בהם שימוש. תצטרכו לגלות סדר מסויים של פעולות, לנסות אפשרויות שונות, ולפעמים גם לשחק "מיני-משחקים" שרובם די נדוש וצפוי.
המשחק הוא לינארי, ואתם צריכים לפתור בכל שלב בעיה אחת, או להשתמש בחפץ אחד, ועד שלא תעשו זאת בדרך הנכונה - לא תוכלו להתקדם. ( אם אתם נתקעים, תוכלו להפסיק, ולהמשיך מאותה נקודה, ובכל מקרה, ניתן למצוא פתרון כאן).
קסמו של המשחק הוא לא דוקא באתגר ה"משחקי" שבו, אלא בעיצוב החינני שלו ובאוירה החמה והאנושית. 
בלי מילים והסברים, רק באמצעות רישומים בשחור -לבן, מתחשק להמשיך ולגלות את המשך סיפור ההרפתקה של הדובון ולעזור לו להגיע אל סופו. יש משהו מאד "חמוד" בחלק מהדמויות, אבל גם משהו אפל, מפתיע ומקורי בדמויות אחרות ובסביבות השונות שבמשחק. עם כל ה"חמידות" ופס הקול הסנטימנטלי, העיצוב לא לוקה בילדותיות יתר, ומצליח לשמר איזו חווייה אמנותית, בלי קשר לרמת המשחק.
ניסיתי להתחקות אחרי האמן שעומד מאחורי העיצוב ומצאתי אוסף קטן אך משובח של סירטוני אנימציה די ישנים. אין שום אינפורמציה אחרת, אך די ברור שזה הוא - marvelmate.
על יוצר הפסקול לא גיליתי דבר, אבל בעקבות הערה שקראתי בביקורת על המשחק, נתקלתי במלחין המעניין Yann Tiersen, ובקטעי האקורדיון שמנגן Jo Brunenberg - הקטע היפה הזה למשל,שמאד מזכיר את הפסקול המלווה את המשחק.










יום שבת, 25 בפברואר 2012

החיים כמשחק מחשב



הגיבור המרכזי של Unmanned הוא "טייס של מטוס ללא טייס".
נשמע קצת פרדוכסלי, אבל כאן המשחק כולו מציב אתגר מחשבתי מסויים.
לא צריך לפתור בו חידות מסובכות, או לעמוד במשימות מוגדרות מראש. למעשה, בעיקר בפעם הראשונה, אין לכם ממש מושג מה בדיוק עליכם לעשות.
התפתחות העלילה מבוססת על טקסט, ועל ניהול דיאלוגים עם דמויות שונות. יש לבחור בשורת הדיאלוג ה"נכונה" כדי להביא להתפתחות כזו או אחרת בעלילה. בסוף כל פרק מסתבר לכם שיכולתם לזכות במדליה כלשהי, אם הייתם מגיעים להישגים. אבל זהו, שלא הצלחתם לקבל שום ציון לשבח.
ברור שהסיבוב הראשון מזמין עוד סיבוב, ואתם מנסים לתהות איזה מן טיפוס עליכם להיות כדי לזכות בכל זאת בקצת מדליות.
הטייס הגברי והמסוקס, שעיסוקו הוא למעשה להפציץ מטרות אנושיות של הטאליבן, צריך גם להתמודד עם אשתו הנודניקית, עם הבוסית הנחשקת שלו, עם הילד שלו ועם הדימוי העצמי שלו. בכל תפקיד יש לו אפשרות לבחור מה לומר ואיך להתנהג.

כנראה שאם תקפידו להשתמש באפשרויות שנשמעות לכם "פוליטיקלי קורקט" לא תמיד תגיעו רחוק. לאט לאט מתחוור שהמשחק עשוי להיות מעין סאטירה צינית על דמות האב האמריקאי.
כל אפשרות שתבחרו תעורר בכם בסופו של דבר חיוך מהול בדאגה, וכמו בחיים - תוצאות בלתי צפויות שיוצאות משליטתכם.
אחרי כל חלק שבו אתם יכולים לבחור בין אפשרויות, אתם נאלצים לצפות באורח פסיבי בהמשך העלילה, כמו בסרט, לרוב במסך מפוצל, בנוסח הסדרה "24",(שגם בה הורגים אנשים דרך מסך המחשב).
חייו של הטייס הגאה הם בעצם משחק מחשב רצוף - הוא הורג אנשים כמו במשחק מחשב, מתחרה עם בנו על הקונסולה בשעות הפנאי, ואפילו סופר כבשים כמו במשחק מחשב לפני שהוא נרדם. האם " מטוס ללא טייס " היא הגדרת מהות חייו  של הגיבור?
את המשחק יצרה קבוצה איטלקית של אמנים מעצבים ומתכנתים בשם Molleindustria , שמנסים לעורר שאלות חברתיות ופוליטיות בקשר למשחקי מחשב ובאמצעותם.
כל המשחקים שלהם מעוצבים בקפידה וצבעוניים ( מלבד המשחק האייקוני Every day the same dream שאם תשחקו בו תבינו למה הוא שחור-לבן ), וכולם מעוררי מחשבה. מחשבה ביקורתית בדרך כלל.
את הטקסטים כאן כתב Jim Munroe מ No Media Kings , שכדאי לעקוב אחרי עבודתו ואחרי הבלוג שלו.

המשחק הזה הוא בעצם מעין "קצה קרחון" בלבד.
מאחוריו עומדים אנשים בעלי עמדה מעניינת, שיצרו הרבה משחקים שכדאי להכיר.
טיסה נעימה, ויש לקוות שהטובים ינצחו. אם רק נדע מיהם.



יום שישי, 12 באוגוסט 2011

אפור


נגינת פסנתר נוגה פותחת את המשחק Grey. פותחת, ואף מסיימת. כן, גם הסוף קצת עצוב. אבל האמצע משמח.
זה משחק קצר ופשוט, עם רעיון יפה שעומד מאחוריו.
על משטח חשוף לרוח יושבת לה דמות נשית שחורה וקטנה, ורואים שהיא עצובה. גם הבחורון שלידה נראה תוהה ועצוב, אלא שאותו אתם יכולים להוציא לדרך באמצעות מקשי החיצים. הוא נודד ברחבי עולם אפרורי, ואתם מקפיצים אותו ממשטח למשטח כדי שימצא חפצים צבעוניים שפזורים בשטח. את כל מה שהוא מוצא, הוא צריך להביא במתנה לחברתו, וכל חפץ שהיא מקבלת במתנה, צובע בצבעו חלקים מן האפור.
העולם האפרורי נצבע לאט לאט, החברה מתעודדת, והגיבור - הוא הולך ונעשה שקוף...
קל לשלוט בתנועה של הדמות וכמעט שלא תמצאו את עצמכם נאלצים להתגבר על מכשולים טכניים ותפעוליים. מבחינה זו, המשחק מתאים גם לילדים ממש צעירים שרק למדו לשלוט במקלדת, ושעדיין לומדים להבחין בשמות הצבעים.
זה קצת מנוגד לאוירה העגמומית של המשחק, שיש בה כדי ללמדנו על הקושי ביחסי גברים ונשים, ובעיקר על הקושי של הגבר לרצות את האשה מבלי שסופו יהיה... אולי לא רע ומר, אבל בהחלט לא מעודד.
רעיון הצבע החודר לעולם האפור הוא רעיון יפה. הרעיון לגבי יחסי בנים-בנות קצת פחות יפה לטעמי.
את הפסקול הנעים כתב shadow6nothing9, שבקישור לשמו אפשר להאזין לעוד קטעים מוזיקליים שלו.


יום שישי, 4 ביוני 2010

לראות את הקולות


כמעט כל משחק מחשב מלווה במוזיקה. לפעמים פס הקול הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק, מניע אותו, יוצר את האוירה הנכונה, או אפילו עוזר בפתרון, אבל תמיד נדמה לי שמשחק נטול אפשרות השתקה הוא סוג של חוצפה. הפעם - אין ברירה. בלי רמקולים זה לא עובד.
כולנו מכירים את העקרון לפיו עובדים נגני מוזיקה במחשב. אנחנו מנגנים קטע מוזיקלי, ובחלון הנגן אפשר לראות צבעים וצורות מסתחררים לפי קצב המוזיקה.
כשעקרון ההתאמה בין צליל לצורה הופך לאינטראקטיבי, כלומר כשיש לנו שליטה גם בצלילים וגם בדימויים ( ולא רק בבחירת מתכונת מסויימת ), הרי לנו צעצוע .
Macoto Yanagisawa  עוסק בין היתר בבניית מה שפעם היה מכונה "אורגן אורות".
בצעצוע המשוכלל יותר שלו - Noctiluca - תנועת העכבר משמיעה לנו צלילים, וגם מראה לנו צבעים וצורות. קליק אחד מעביר אותנו למתכונת חדשה של נגינה, ובכל פעם אנחנו מגלים יצירה שונה, שדורשת תנועה שונה.
Neon2 הוא צעצוע יותר סכמטי, שבו אנחנו יכולים לבחור בין שילובים של אפשרויות צליל וצבע ידועות מראש. גם כאן אפשר להנות ממגוון אפשרויות, אבל הוא לא כל כך גדול, ומאפשר פחות יצירתיות.
אלה שני צעצועים פשוטים, מתאימים לכל גיל, שכל מה שנדרש בהם הוא שליטה מינימלית בעכבר.
Inudge הוא משחק קצת יותר מורכב, שבנוי על עקרון תיבת נגינה. כאן באמת יש אפשרות לשלוט בכל צליל ולהלחין פס-קול מוזיקלי שכולל כלים שונים. כל כלי מיוצג על ידי גריד משבצות בצבע אחר. משבצת מסומנת משמיעה צליל, וכל הלוחות המשובצים מופעלים במקביל. אפשר להקשיב לכל תו ולבנות את רבדי הצלילים בצורה מחושבת, ואפשר גם לצייר את הצלילים באופן חפשי ולראות/לשמוע מה יוצא. כאן אפשר לשלוט גם בקצב ובווליום. זה צעצוע מאד אסטתי, ולמרות מורכבותו ושלל האפשרויות, יש בו משהו פשוט וקל להתמצאות. יש למשחק הזה מימד קהילתי, כי אפשר גם להקשיב ליצירות של אנשים אחרים, ולהתפעל מהמגוון שהמנגנון הזה מאפשר. למעשה, מתנהל Forum שלם שמספק עצות וטריקים למי שרוצה להעמיק בנושא.
Music Bounce הוא משחק שבנוי על עקרון דומה, אלא שהוא פועל בדרך הפוכה. כאן יחידות הצליל כבר מסומנות, ועלינו להפעיל כדורים שקופצים מ"שערים" בחלק השמאלי של המסך. אם הקפצנו את הכדור הנכון, הוא פוגע במשבצות המסומנות, והן משמיעות צליל. האתגר הוא להקפיץ את הכדורים כך שכל המנגינה תישמע. זה פחות "צעצוע", ויותר "משחק", כי המנגינות נתונות מראש, ומוצב בפנינו אתגר. מאידך, גם כאן יש מימד קהילתי,  כי יש אפשרות לערוך אתגרים עבור הזולת - וזה כבר יותר דומה לנגינה והלחנה.

מי שמתעניין בנושא ויזואליזציה של נתונים, מוזמן לעיין בטור הזה (מתוך הבלוג "קסטה", שעוסק במוזיקה בעידן הדיגיטלי )-
Kaseta. הטור עוסק בויזואליזציה של נתונים, ולא של צלילים, אבל מדובר בנתונים על מוזיקה, כך שזה בהחלט מעורר מחשבה גם בהקשר לצעצועים האלה.







יום ראשון, 30 במאי 2010

עד חצי המלכות





למשחק הזה יש טעם של עוד. הוא פשוט קצר מדי. קוראים לו  Polcarstva  ופירוש השם ברוסית, כך קראתי, הוא "חצי ממלכה".
הבחירה בשם הזה לא ברורה לי לעומקה, אבל הרגשת ה"נגמר בחצי" דוקא היתה חדה ובהירה, כמו שמי האביב הבהירים איתם מתחיל המשחק.
אנחנו מלווים אוטובוס של ילדים עם מורתם, למה שנראה כטיול שנתי - מסע קסם מסתורי, מלא באזכורים לממלכות הטבע, המדע ותולדות המחשבה והאמנות. נו, לא מלא, כי בכל זאת, המשחק קצר, אבל הטיול מגוון.
הילדים והמורה קטנים כראש סיכה, אבל מצליחים להוות חבורה מלאת אישיות בתוך הנוף הגדול. קו של עדינות משוך על כל הסביבה, ונעשה כאן שימוש בשילוב של טכניקות איור שונות, ובסגנונות שונים.
בצד שמאל של המסך, בקו עדין מאד וכמעט בלתי נראה לפעמים, אפשר למצוא מתגים שמחליפים את הצבעוניות מיום ללילה, ואני ממליצה לעשות את  זה, אם לא באמצע כל שלב - אז בסיבוב השני. (בהנחה שגם לכם יהיה טעם של עוד בסיום המשחק.)
באותו אזור אפשר גם להשתיק את פס הקול, אבל את זה אני לא ממליצה לעשות. חבל. הוא ממש נעים.
יוצר המשחק הוא  Denis Stepkin, שזה קישור לאתר שלו - ברוסית, אבל אפשר להציץ בתמונות גם אם לא מבינים.  המשחק, על כל פנים, מצטיין בעיקר בצד הויזואלי שלו. 

יום שני, 24 במאי 2010

על ראש הברוש שבחצר

למקהלה האינטראקטיבית הזו קוראים Incredibox, ומה שבעצם רציתי, זה קודם כל שתכנסו לשם ותשחקו עם זה כמה דקות.

באמת שהפעם זה לא יגזול הרבה זמן. וגם לא צריך לשבור את הראש על כלום, פשוט צריך להקשיב.
נו ? נכון שזה נחמד ?
ולמי שבכל זאת לא ניסה, ורוצה רק לדעת באופן תיאורטי במה העניין - אז הנה התיאור.
במסך המשחק עומד לו בחור בחולצת T לבנה. למטה יש שורה של סמלים גרפיים, שכל אחד מייצג צליל אחר. אם גוררים את אחד הסמלים למרכז החולצה של הבחור, חולצתו משחירה ותוך כמה שניות הוא מתחיל להשמיע קולות . מיד מופיע בחור נוסף, שאותו אתם יכולים לצרף למקהלה כראות עיניכם. כך מתארכת השורה, ואיתה  עושר הצלילים של המקהלה עליה אתם מנצחים.
בקליק אחד אתם יכולים להפטר מכל בחור שתרצו, ומיד בא אחר, בחולצה לבנה, שמחכה שתגידו לו מה לשיר.
הגרפיקה היא בשחור לבן, מדוייקת מאד, מינימליסטית, אבל מלאת הבעה. למרות שלכולם פרצוף דומה, כל קול שמישהו מהם משמיע, זוכה לאנימציה מדוייקת ומתאימה, ואת הסמלים הגרפיים הייתי מדפיסה ברצון על חולצה שלי.
הסאונד משובח, וסטריאופוני באמת, וכל צירוף נשמע הרמוני.

מאחורי המוזיקה עומד בחור צעיר בשם incredible Polo, (שזהו הקישור לדף שלו ב"מיי-ספייס"), והוא, מסתבר, באמת מעין "מקהלה של איש אחד". בסרטון הזה ב YouTube למשל, תוכלו לראות ולשמוע אותו עושה קולות ומנגן, מקליט את עצמו, ויוצר, בהופעה חיה, רבדים של צלילים שלא מביישים להקה שלמה.

ולמרות התחכום העיצובי והמוזיקלי - נראה שמדובר בשעשוע גם לפעוטות בראשית דרכם על המחשב.

יום שני, 10 במאי 2010

אמן אנלוגי בעולם דיגיטלי


Grzegorz Kozakiewicz הוא יוצר ממוצא פולני, שחי בעיקר באנגליה, ורואה את עצמו כאמן אנלוגי מהסוג המסורתי . כן, כזה שחותך ומדביק, וגוזר ותופר, ומקים תפאורות מיניאטוריות מדהימות מחומרים שכל אחד יכול למצוא ברחוב.
מה לא תראו אצלו -קרטון גלי, חוטים ומהדקים, ניירות אריזה ואפילו ירקות. את כל זה הוא מצלם, יוצר אנימציית "סטופ מושן" מסורתית, ואז בונה מזה משחק באמצעים דיגיטליים, מה שמוסיף לאמנות שלו את המימד האינטראקטיבי.


pencil rebel מס 2, הוא פרוייקט שהפרק הראשון שלו נעשה עוד ב 2007. נקווה שגם אחרי הפרק הזה יבואו נוספים. 
המשחק מלווה דמות פלסטלינה, שאמורה להצליח לצאת בשלום מהאתגרים הניצבים בפניה, ולשחרר חבר שנכלא בכלוב. (לא סתם חבר, אלא דוקטור שנחטף, משום שבידו הנוסחה הסודית לתכשיר שהופך אלפים (Elves) לבני אדם ולהפך...)
בדומה למשחק escape מסורתי, צריכה הדמות  לעבור מחלל לחלל, ולמצוא אביזרים שונים שיעזרו לה להתקדם. עליה גם לאסוף רמזים סודיים בדרך, והרמזים כולם מעוררים חיוך, היות והם רק קריצה אישית של היוצר, ולא ממש רמזים נחוצים.
יש צורך בהפעלת הרמקולים, ורצוי לדעת לקרוא אנגלית, אבל המשחק קל למדי וקצר, ואין סכנה להסתבך בו. להיפך, אני נותרתי עם תחושה שהייתי שמחה לשוטט עוד קצת בתפאורות הקרטון המרהיבות, ולעבור עוד הרפתקאות.
לכן הלכתי לבדוק גם את   pencil rebel1 , שהיה גם הוא חביב למדי, אם כי עוד יותר קצר ופשוט, וניכר בו שהוא נסיוני וראשוני.
אל תוותרו על הסרטון  התיעודי שמראה לנו כיצד איש אחד עם דבק וסכין חיתוך, בורא את עולם pencil rebel מחתיכות קרטון ופרוסות של תפוחי אדמה, בVimeo. שם תוכלו למצוא גם עוד כמה סרטונים המתעדים את תהליך העבודה.


הסטודיו שבראשו  עומד קוזאקייביץ' נקרא Model No. 1  ובדף הבית של הבלוג שלו תוכלו למצוא קישורים לסרטונים, פרסומות, ואתרים שהוא עיצב.
פרוייקט שכדאי להציץ בו הוא האתר שעוצב עבור Allan Design Group, שמתפקד כמעט כמו משחק בפני עצמו. כמובן שבאחת הפינות אפשר למצוא סרטון שמראה גם איך נבנה האתר. מעורר השראה. 
קוזאקייביץ' מאמין שאפשר לממש כל רעיון באמצעות חמרים שמצויים סביבנו - "כשיש רצון, יש גם דרך", אפילו אם יש לך רק עפרון ביד.


תתחילו לשמור קרטונים ישנים - אפשר להפוך אותם למכרה זהב. כמובן, אם יש לכם רצון, עפרון, או יד.



יום שני, 26 באפריל 2010

מה אפשר ללמוד באוניברסיטת סאלפורד ?

על אוניברסיטת סאלפורד שמעתם ? גם אני לא, עד שנתקלתי במשחק הזה,  שנוצר שם. לא ברור אם הוא נוצר כתרגיל של אחת המחלקות, או כפרסומת לאוניברסיטה. אולי שניהם.
Curious  הוא שם המשחק, וגם שם הדמות הראשית - דמות רכה ולבנבנה, עם ראש גדול ועיניים תוהות. למשחק שמונה שלבים. כל אחד מהם הוא מסך של נוף סוריאליסטי, עשוי בטכניקת קולאז' שמשלבת צילום, ציור וקריקטורה. איכשהו אפשר לנחש מהקולאז'ים שאוניברסיטת סאלפורד היא במנצ'סטר - האם אלו הבניינים ? המדשאות ? עלי השלכת ? מה בדיוק נראה כאן כל כך אנגלי ? אולי זו העובדה שזה כל כך מזכיר את הסגנון הגרפי של עידן הביטלס ו"צוללת צהובה"...
 קל להבין איזו נקודה במסך מאפשרת אינטראקציה, אך כאן האתגר הוא להקליק על הדברים בסדר הנכון. אחרי המסך הראשון מתרגלים לשיטה, אבל זה דורש נסיונות לא מעטים. לפעמים צריך להקליק יותר מפעם אחת באותה נקודה, ולפעמים צריך להקליק ולגרור דברים. סיום כל שלב מחזיר את ידידנו הסקרן למעלית ( שאליה הוא צריך לחזור כדי לנסוע לשלב הבא )
לצד המעלית יש דלת משוריינת - "דלת האפשרויות הבלתי מוגבלות" - זה מה שייפתח לפניכם אם תלמדו באוניברסיטת סאלפורד, או אם תצליחו לעבור את כל שמונת השלבים במשחק. בסוף כל שלב אתם מקבלים גם קוד שבאמצעותו תוכלו לשמור את השלב הזה ולחזור אליו.
הפתרון במלואו נמצא רק בפייסבוק או במיי ספייס - למי שמנוי...
או, אם אתם קוראים ספרדית, או יש לכם תרגום אוטומטי במחשב, אז גם כאן
http://1001juegos.blogspot.com/2009/04/curious.html



יום שישי, 5 בפברואר 2010

אמנות אינטראקטיבית


Han Hoogerbrugge הוא אמן הולנדי שיוצר גרפיקה, אנימציה ומיצבים.
ברובם מופיעה דמותו שלו, המאויירת, כמעיין אבטיפוס שדרכו מיוצג עולם אישי, נרקיסיסטי-משהו. הוא מעורר שאלות על שפיות, שליטה, אינטראקציה חברתית, זהות מינית ותרבות צריכה, וכל זה בעיצוב ייחודי ומוקפד.
יש לו כמה יצירות, שקשה להגדיר אותן ממש כמשחקים, אבל שוות מאד הצצה, לדעתי.
מה גם שאפשר, בכל זאת, לשחק איתן.
זהו הדף מתוך האתר שלו שבו מרוכזות האנימציות האינטראקטיביות שלו, תחת הכותרת Animation.
( אזהרה : בגלל התכנים והדימויים הן לא ממש מתאימות לילדים ).
באתר הבית שלו אפשר למצוא עוד חומרים רבים מיצירתו המגוונת, והוא כולל גם בלוג, חנות וירטואלית וקישורים לאתרים מעניינים.

יורשה לי כאן להוסיף עוד קישור, לסרטון מתוך מיצב אינטראקטיבי שלו, המוקרן בחוץ על קיר בטכנולוגיית LED. המסרים שמופיעים על המסך נשלחים אליו באמצעות הודעות SMS  של הקהל :
 wysiwyg , שזה ראשי תיבות של "what you say is what you get".









יום שלישי, 26 בינואר 2010

האנאמושי



על האנאמושי (Hanamushi ) רציתי לספר כבר מזמן. זהו אתר של יוצר יפני בשם (Enu ( Akira Noyama , שמתמחה בבריאת סביבות מוזרות, עמוסות, סוראליסטיות וקצת מעיקות, למרות קסמן הרב.
בדומה לסרטי האנימציה של מיאזקי היפני, גם כאן יש שילוב של תום ילדותי עם משהו אפלולי ומורבידי.
לא בטוח שזה מיועד ממש לילדים. אולי כמו אגדות האחים גרים.
כשהכרתי את האנאמושי, האתר שלו היה עמוס באפשרויות, ורוב הממשק היה ביפנית, כך שאפשר היה לצאת מדף הבית ולהסתבך במקומות רחוקים, בלי לדעת איך לחזור.
לפני שהספקתי להתחיל לעשות סדר בדברים, הוציא Enu משחק חדש, שהממשק שלו נוח ובהיר - Flower Insects( "חרקי פרחים" ? ).
כאן, בתחתית החלון הקטן של המשחק, יש קישורים לכל המקומות הרלבנטיים, שיעזרו לכם גם להתמצא במשחק, וגם להכיר את עולם האנאמושי כולו. חשוב להתחיל באייקון בפינה הימנית התחתונה, שמעביר אותנו לממשק באנגלית ( אייקון של שני דגלים - הדגל האמריקאי צריך להיות העליון והיפני מתחתיו ).
בעודנו עוברים מסביבה לסביבה עם הבובה גיבורת הסיפור, עלינו למצוא בשטח בגדים ואביזרים עבורה, שלכולם יהיה שימוש במהלך המשחק. בתוך המשחק מוטמעות גם סביבות, שדרכן אפשר להגיע לכל יצירות האנאמושי - איורים וסרטוני אנימציה ופלאש. זהו גם משחק, וגם אתר.
אם התעייפתם מהמשחק, אתם יכולים גם לצאת החוצה ולבלות בצפייה. אפשר גם לשמור את המשחק ולחזור אליו ביום אחר. זה חשוב למדי, כי מדובר במשחק די ארוך ורב משימות.
בכל שלב, קודם כל, יש לגלות מה בדיוק צריך לעשות. אני, באופן אישי אוהבת את הסוג הזה של המשחקים, שהם לא רק ביצוע של משימות ידועות מראש. מאידך, ניסוי ותעייה זה תהליך שלוקח הרבה זמן, וכאן, אחרי שהבנו מה צריך לעשות, צריך גם להפגין מיומנות ביצוע שדורשת אימון והשתדלות.
אבל, כמו שאפשר להבין מהעיצוב, כבר בהתחלה, ( ומסיפור המסגרת, כך מתברר בסוף ) - החיים לא תמיד קלים... לפחות הם עשויים להיות יפים.




יום שישי, 18 בדצמבר 2009

לא פשוט להיות קבצן


אתם נבעטים למסך בתור קבצן.
העולם מינימליסטי ומפוקסל.
הוראות ההפעלה נוכחות כל הזמן על המסך- חץ ימין ושמאל לתנועה, חץ למטה לבקשת נדבות, חץ למעלה לקניה, ו Z לאכילה או חידוש אנרגיה. מאד פשוט. יחד עם זאת, אפשר לשחק הרבה פעמים ועדיין לא ברור איך בדיוק מגיעים למשהו במשחק הזה. למה בעצם צריך להגיע ? בתור קבצן אתם צריכים בעיקר לנסות לשרוד. לא כל כך פשוט כשהאנשים אדישים, העולם שורץ שוטרים, ומחיר הלחם רק עולה ועולה.
כדי להתחיל לשדרג מעט את חייכם אתה אמורים להצליח לעשות 200$, אבל לא לגווע ברעב בדרך. המונה היחיד על המסך מראה לכם כמה כסף יש ברשותכם. לרעב אין מונה - אתם רואים איך הקבצן שלכם הולך ונעשה שקוף, ועלול להתפוגג כל רגע.
זה משחק מאד פשוט לתפעול, אבל דורש כושר גילוי וסבלנות כדי לנסות ולתעות בחוקי העולם שלו.
רעיון מאד גדול, באריזה מאד קטנה, שמספק גם חומר למחשבה, וגם בילוי זמן לפרקים קצובים.
לפחות מהנסיון שלי, בדרך כלל לא לוקח הרבה זמן לגווע ברעב, אבל מאידך, הסיפור אף פעם לא חוזר על עצמו. כמו בחיים.

תביאו סנדוויץ'.

The Beggar

המשחק הזה דורש shockwave player של אדובי, ואפשר גם להוריד אותו קודם למחשב, ורק אז לשחק.