לאן נעלם פיל באמצע הלילה?

הדובון והפילון חיים להם בצוותא באותו החדר, והם חברים טובים. כך עולה מן ההקדמה למשחק Searching for the Elephant. יום אחד, באישון לילה, מתעורר הדובון ומוצא -אבוי - את מיטתו של הפיל ריקה. רק נעלי הבית ( בצורת שני פילונים) נותרו לצד המיטה, ואין זכר לפיל.

הדובון יוצא למסע חיפושים מלא חידות, שבסופו (אל דאגה) הוא ימצא לא רק את הפיל אלא גם חברים נוספים, ואת כולם יציל מצפורני כוחות הרשע שמאיימים להפוך אותם למכונות, או משהו כזה. 

בעיקרו זה משחק של point and click, שבו אתם נדרשים לגלות חפצים ולעשות בהם שימוש. תצטרכו לגלות סדר מסויים של פעולות, לנסות אפשרויות שונות, ולפעמים גם לשחק "מיני-משחקים" שרובם די נדוש וצפוי.

המשחק הוא לינארי, ואתם צריכים לפתור בכל שלב בעיה אחת, או להשתמש בחפץ אחד, ועד שלא תעשו זאת בדרך הנכונה - לא תוכלו להתקדם. ( אם אתם נתקעים, תוכלו להפסיק, ולהמשיך מאותה נקודה, ובכל מקרה, ניתן למצוא פתרון כאן).

קסמו של המשחק הוא לא דוקא באתגר ה"משחקי" שבו, אלא בעיצוב החינני שלו ובאוירה החמה והאנושית. 

בלי מילים והסברים, רק באמצעות רישומים בשחור -לבן, מתחשק להמשיך ולגלות את המשך סיפור ההרפתקה של הדובון ולעזור לו להגיע אל סופו. יש משהו מאד "חמוד" בחלק מהדמויות, אבל גם משהו אפל, מפתיע ומקורי בדמויות אחרות ובסביבות השונות שבמשחק. עם כל ה"חמידות" ופס הקול הסנטימנטלי, העיצוב לא לוקה בילדותיות יתר, ומצליח לשמר איזו חווייה אמנותית, בלי קשר לרמת המשחק.

ניסיתי להתחקות אחרי האמן שעומד מאחורי העיצוב ומצאתי אוסף קטן אך משובח של סירטוני אנימציה די ישנים. אין שום אינפורמציה אחרת, אך די ברור שזה הוא - marvelmate.

על יוצר הפסקול לא גיליתי דבר, אבל בעקבות הערה שקראתי בביקורת על המשחק, נתקלתי במלחין המעניין Yann Tiersen, ובקטעי האקורדיון שמנגן Jo Brunenberg - הקטע היפה הזה למשל,שמאד מזכיר את הפסקול המלווה את המשחק.

קוף אלקטרוני חכם

סיפור המסגרת של המשחק simian-interface הוא שאתם קוף במעבדה מסתורית, ועליכם לפתור פאזלים, כדי לקבל בננות.
הנוף מאד מפוקסל, הצלילים מאד מלאכותיים, הציבעוניות בסיסית, וכתובות בלתי ברורות מופיעות על המסך בתחילת כל שלב.
אם באמת הייתם קוף מעבדה, הרי שהייתם בעמדת הקורבן, שנאלץ להינצל מהסבך המאיים כדי לשרוד, אבל כנקודת מוצא למשחק, יש כאן יתרון גדול.
כן, אין ספק שזה מסוג המשחקים שבהם לא בדיוק ברור מה צריך לעשות. אבל זה יתרון ייחודי לסיטואציה המשחקית (בניגוד לחיי היומיום).
אני אישית מוצאת שזו נקודת פתיחה נהדרת למשחק. בדרך כלל אני מעדיפה משחקים כאלה על פני אלה שבהם, מלכתחילה, מאד ברור מה צריך לעשות.
אבל זה לא לגמרי "לא ברור". בכל זאת, די מהר מסתבר שתנועת העכבר משפיעה על עצמים שונים ושהמטרה היא לאסוף אותם, ולמזג אותם לכלל ריבוע לבן ומלא אחד. יש מיזוג -גלינג! הצלחתם. אחרי סדרת הצלחות קיבלתם בננה ועברתם לשלב הבא.
העניין הוא, שזה לא תמיד ממש אותו הדבר. זה לא תמיד ריבוע, לפעמים זה  מלבן. זה לא תמיד אחד, לפעמים זה כמה. לפעמים צריך לגרור עצמים בלתי נראים, שנמצאים מחוץ לפריים. לפעמים צריך לעשות תנועות לא צפויות. בקיצור, שום דבר לא מובן מאליו.
מצד שני, יש משהו קליל ונעים בפתרון. אפשר להסתבך כמה שניות (או דקות), בתזוזות ניסיוניות שרק מרחיקות אותנו מהמטרה, ואז, כבמטה קסם, מגלים פתאום את התנועה החסכונית, האלגנטית, האחת, שמובילה למטרה הרצויה.
בהתחלה הכל נראה פשוט, אבל העניינים הולכים ומסתבכים, והמשחק בהחלט מצליח להיות מאתגר.
בין שלב לשלב מופיע לוח עם טקסטים שונים וסמלים של מסכי מחשב. הקפידו ללחוץ תמיד על "מסך" חדש שהופיע, ושלא לחצתם עליו קודם. זה לא ממש ברור ויזואלית. אם לא תעשו זאת, תאלצו לחזור שוב על השלב הקודם, ולא תצליחו לצאת ממנו עד שלא תסיימו אותו שוב.
חשבתם שהצלחתם לעבור את המשחק בהצלחה? מסתבר שעדיין שום דבר לא ברור מאליו -
אם לא הייתי קוראת על זה, לא הייתי יודעת שבכל שלב יש גם איזו נקודה סודית מהבהבת, שאם אתם מצליחים להגיע אליה, נפתחים לכם שלבים חדשים. ( פתרונות ורמזים לגבי זה תוכלו למצוא כאן )
המוזיקה של note אמנם אלקטרונית לחלוטין, ויש לה צליל מלאכותי של משחקי מחשב ישנים, אבל היא הרבה יותר מורכבת ומעניינת מזה. בכל שלב של המשחק היא משתנה, ואם אתם מרקידים את העצמים שעל המסך לפי הצלילים, אתם מקבלים סדרה של סרטוני אנימציה מפשטים. ( נסו לשחק על רקע אלבום אחר שלו, גם זה עובד )
ואולי כל המשחק הוא רק אנימציה אינטראקטיבית עבור פסקול מוזיקלי?
מה שבטוח, אל תשכחו לאכול את הבננה.

גמד קטן ורשע

את הצחוק המרושע של Goblin, הגמד הכתום-כחול, אפשר לשמוע עוד לפני שהמשחק מתחיל.
וכשהוא מתחיל, אתם בחדר חשוך, כל המסך הוא שחור לבן, והגמד הצבעוני רץ וחומק לו אל תוך האורלוגין הגדול.
מסתבר שהגמד שתה את כל הצבעים בעולם, ומכאן והלאה אתם מופקדים על המשימה להחזיר את העולם לצבעיו הרגילים.
כדי להצליח יש לפתור חידות שונות ולהשתמש בחפצים שאתם מוצאים על ידי קליקים במקומות הנכונים.
פתרון החידות תלוי גם בפיענוח רמזים מילוליים שנחשפים באחד הספרים שעל הכוננית, כך שמדובר גם בחידת הגיון מסויימת, ולא רק בסתם ניסוי ותעיה.
החידות לא קשות באופן מיוחד, אבל מאידך, כדי לעבור משלב לשלב צריך להצליח במשימות ביניים, שכל מהותן הוא לחזור על פעולות בסדר הנכון. זה קצת מעצבן, במיוחד לאור העובדה שהגמד צוחק עליכם כל הזמן. זה שלב שבו משתדלים להצליח מהר ככל האפשר, ורק לא לשמוע אותו יותר.  אל דאגה, המשחק לא ארוך, ואין בו הרבה שלבים.
בכלל, בתור משחק אין בו הרבה חידוש, אבל הוא מעוצב מאד יפה - נקי, פשוט, מדוייק ועם הנפשה זורמת.
המשחק השתתף בתחרות שהאתגר בה היה ליצור "משחק של מסך אחד". אכן, זה מה שמעניין כאן - בכל שלב של המשחק לובש אותו החדר מראה שונה והחפצים בו מתנהגים קצת אחרת, וכל זה מבלי שתשתנה נקודת המבט שלכם.
ליצירת המשחק אחראי מישהו בשם cobcris ,שהוא חלק מצוות של סטודיו ארגנטיני בשם Gaming Fondue . באתר שלהם אפשר למצוא עוד משחקים שלהם ובכלל, לשמור על קשר למקרה שיוציאו משחק חדש.

לגמרי מוזר

אין הרבה משחקים שמשתמשים באנימציית פלסטלינה, ולכן זו כבר סיבה טובה להכיר את המשחק הזה, שעשוי רובו מפלסטלינה בתנועה - צבעונית, גמישה ומעוררת חשק ללוש.
Totally Odd הוא באמת משחק קצת מוזר ולא רגיל, וצריך להתרגל להגיון שלו כדי להתקדם בו בהצלחה.
משהו במשחק הזה מזכיר את האפוס רחב היריעה The Neverhood, מסע ההרפתקאות הותיק שיצא בשנת 1996.
אולי זה הגיבור, שדומה במקצת לClayman הישן והטוב, עם המבט התוהה בעיניו הגדולות.
אבל בעוד ש The Neverhood היה משחק אינסופי, שהתלוו לו טקסטים ארוכים מאד, ואפשר היה לבלות שבועות בפתרון כל חידה, כאן יש שמונה שלבים בלבד, קצרים למדי, שפתרונם דורש קצת ניסוי ותעיה, והרבה היגיון בריא.
הגיבור הקטן - כאמור, גוש פלסטלינה עם עיניים גדולות - נכנס למעין מעבדה, ונדרש למצוא את דרכו החוצה. בכל חדר הוא מוצא פתקים מפרופסור מסתורי בשם Ivan Horrifico שעל מה שהוא כותב צריך לחשוב טוב טוב לפני שמתחילים, ואז לחשוב שוב אחרי שמתנסים בכמה אפשרויות. יש משהו קצת מבלבל ברמזים, אבל כשמבינים מה צריך לעשות, כל מה שנותר הוא לחזור על כל האפשרויות עד שמגיעים לפתרון. כל טעות מחזירה אתכם לדלת הכניסה, ואז אתם צריכים להשתמש בידע שצברתם עד כה, אבל בצורה קצת שונה, כדי להגיע לדלת היציאה.
המשחק כולו מופעל רק באמצעות העכבר, והסמן משתנה אוטומטית בכל פעם שהוא נתקל במשהו שדורש פעולה. יחד עם זאת , צריך לשים לב לכמה דברים שעלולים לפסוח עליהם בטעות - פה ושם מופיעים טקסטים ( שאינם עשויים פלסטלינה ואינם נראים כמו חלק מהתפאורה ) שיש להתייחס להוראות שלהם. לפעמים גם קצת קשה למצוא תקריבים חשובים, בגלל שמרחוק הם נראים כמו סתם גוש פלסטלינה חסר פשר. צריך, אם כך, לעשות עבודה קפדנית עם העכבר, ולשים לב לכל נקודה.
כל הסצנות מצטיינות בהומור הזוי, שמפצה על העובדה שצריך לחזור שוב ושוב על אותן פעולות. גם פס הקול המסתורי והמרגיע מאפשר לנו להשאר בנחת בכל חדר בלי להתעצבן.
אין כאן נופים מרהיבים, והעיצוב הוא כאילו "בכוונה-לא-מלוטש" , מלא טביעות אצבעות, מריחות ודברים עקומים, אבל כל זה רק מוסיף למשחק חיוניות ורעננות.
רק שלפעמים, כשלא מצליחים להגיע לפתרון, יש חשק למעוך את המסך ולעשות ממנו גוש.

משחק ילדים (: !

המשחק הזה פשוט כל כך חמוד, שאי אפשר שלא לכתוב עליו משהו.
זוהי הרפתקה קצרה, של ילדה שצריכה לאסוף במסעה חמישה יצורים קסומים, אותם היא שומרת בצנצנות.
היצורים הם הכלאה בין חד-קרן וסוס פוני (Ponycorns ).
מה שמיוחד כאן הוא שאת את רוב המשחק יצרה בעצם ילדה בת חמש.
ריאן, אביה של הילדה קאסי, הוא יוצר משחקים ומתכנת, ויש לו בלוג תחת הכותרת Untold Entertaiment inc. שם תוכלו למצוא עוד משחקים שלו, וגם רשימות מקצועיות בנושאים שונים.
בבלוג תוכלו למצוא גם את הסיפור המלא - כיצד קרה שילדה בת חמש הגיעה לתחרות בניית משחקים שנתית בטורונטו Toronto Game Jam . התחרות היא מרתון מטורף של בניית משחקים ובדרך כלל משתתפים בה רק גיימרים בוגרים שאמורים לייצר משחק חדש תוך שלושה ימים.
כמו שמספר כאן האב , קאסי בתו היא זו שעיצבה את הדמויות, ציירה, כתבה, הקליטה את הדמות הראשית וגם המציאה את רוב המשימות והפאזלים. כל המשפחה הקליטה יחד צלילי רקע, והאבא - רק תיכנת... התוצאה כל כך חמודה ומרגשת, ולא פלא שהמשחק זכה לדירוג גבוה בכל הזדמנות.
לאור החשש שילדה בת חמש מתרוצצת וצורחת באולם התחרות תהווה מפגע סביבתי בלתי הולם, הכין אבא ריאן את בתו קאסי חודשים מראש. " את צריכה להתנהג יפה" אומר האב לבתו " כדי שכולם יראו שגם ילדות קטנות יכולות לבנות משחקים. אולי בשנה הבאה יבואו עוד ילדות להשתתף בתחרות ואז כולם כבר יידעו שזה אפשרי"
עכשיו אנחנו יודעים שזה אפשרי ומחכים לעוד.

איפה הסמרטוט? הלך לעבודה

אחד המשחקים הראשונים שהתלהבתי מהם, כשרק התחלתי להכיר את עולם המשחקים, הוא Ragdoll cannon .
המשחק הראשון נוצר ב 2008 ומאז יצאו לאור כמה מהדורות שלו. כל כך הרבה זמן עבר, שבעצם כמעט שכחתי לכתוב עליו. זה כבר נראה לי אפילו קצת מיושן ולא רלבנטי, אבל עובדה היא שהמשחק זוכה לעידכונים ולשיכלולים עד עצם היום הזה.
הקישור למעלה הוא למהדורה השלישית של המשחק, ממנה אפשר להגיע גם לארבע גרסאות נוספות, מוקדמות יותר. (מלוח הפתיחה של המשחק). מומלץ להתחיל בגרסה הבסיסית, הראשונה, לפני שממשיכים.
זה משחק שמשלב יריות ופאזל, והוא שייך לז'אנר משחקי הפיזיקה, כלומר- העצמים בו מתנהגים לפי חוקים פיזיקליים שמוכרים לנו מהמציאות היומיומית - מה שכבד נופל, מה שעגול מתגלגל, מה שגמיש קופץ וכו'
היבט היריות מגולם בתותח מתכוונן, שיש לפתח את השליטה בו כדי להצליח ולפגוע במדויק במטרה.
היבט הפאזל מגולם בעובדה שכדי לפגוע במטרה יש לחשוב על המהלך המדוייק שיתגבר על המיכשולים שניצבים בדרך. בכל שלב של המשחק מדובר במסלול מכשולים אחר שיש לפצח.
היבט הפיזיקה מגולם במה שנורה מתוך התותח - דמות מקלונית שהתנהגותה הפיזיקלית היא כשל בובת סמרטוטים.
וכך אתם יורים בובות סמרטוטים מתוך התותח, ומנסים להנחית אותן במקום הנכון, כדי לעבור למסלול מכשולים חדש.
הבובות נערמות, מתנגשות, מתפרקות, חפצים נופלים או נתקעים, אתם פותרים את החידה, ועוברים הלאה.

אז מה בעצם מצא חן בעיני ? קודם כל קסם לי העיצוב הפשוט, שבמקרה זה הוא אפילו לא חינני, אלא נראה כאילו צוייר בזה הרגע במחברת החשבון של תיכוניסט משועמם. אפשר לדמיין את המורה אוחזת בקצה אצבעותיה את המחברת המדובללת, ושואלת, במידה מסויימת של שאט נפש - "אההמממ, ומה זה צריך להיות" ? - ואז מחרימה את הכל לנצח.
אכן, יש משהו כמעט מפתיע בכך שאפשר ממש לשחק בשירבוטים האלה, ויותר מזה - הם מתנהגים כמו בובות סמרטוטים אמיתיות. משהו בניגוד הזה פשוט עובד.
Ragdoll canon 2 מעוצב בסגנון קצת אחר, של קולאז' שעשוי בעיקר מבדים ומגפרורים, אבל הוא חריג. בכל הגרסאות שאחריו חזר המשחק לסגנון הציור בעט כדורי על נייר של מחברת, או לפחות לצבעוניות כזו. עדיין נראה לי שהמהדורות הראשונות, הפשוטות ביותר, הן היפות ביותר, כי העיצוב שלהן אחיד ולא מנסה להתחכם.
מה עוד? ההתנהגות הפיזיקלית של בובות הסמרטוטים מוסיפה לכל מהלך תוצאות בלתי צפויות. קשה לתכנן בדיוק מה יתרחש. כל יריה ממשיכה להניע שרשרת של תגובות. כל צעד שתעשו ימשיך להשפיע על הצעד הבא. (תמיד אפשר, אגב, לחזור לנקודת ההתחלה, כי יש בהחלט מצבים שמהם אי אפשר להוסיף ולהתקדם.)
למרות שזה "משחק יריות" נדרש כאן איפוק ותכנון, ובזה יש עוד ניגוד שהופך אותו למעניין. מצד אחד, זה מאד משעשע להשתולל ולנסות להתקדם באמצעות ערמות של סמרטוטים שנורות בצרורות, אלא שהניקוד עולה ככל שמספר היריות קטן. כך, בעצם, האיפוק ושיקול הדעת הם שקובעים כאן, והמשחק דורש גם סבלנות והתבוננות.
בגלל תגובות השרשרת שנוצרות עדיף לפעמים לחכות ולראות איך מתפתח המצב לפני שלוחצים על ההדק פעם נוספת. בהחלט יכול להיות שהתנועה העצמאית של החפצים תעשה בשבילכם את העבודה.

את המשחק בנה ועיצב בחור רוסי המכנה את עצמו Jhonny_K שמתמחה במשחקי פיזיקה. רובם ככולם הפכו לפופולריים מאד, אבל לטעמי ב Ragdoll cannon יש משהו שאין כלל באחרים.
משחקי בובת סמרטוטים הם, כך מסתבר, ז'אנר ייחודי העומד בפני עצמו, וכאן תוכלו למצוא , לצד  Jhonny_K, עוד כמה משחקים דומים. האמת שיש משהו די מצחיק בהתנהגות הסמרטוטית, כל עוד מדובר בבובות כמובן.