פלא פלאים

Wonderputt הוא משחק שדומה להמון משחקים, ובכל זאת לא דומה לכלום.
העיצוב שלו מרהיב. גרפיקה תלת מימדית מונפשת, מלאה בהפתעות, שהופכות את הפעם הראשונה למסע גילוי.
האתגר לקוח ממשחקי ספורט - מיני גולף, או אפילו סנוקר - אתם חובטים בכדור קטן, והמטרה הראשונית היא להצליח לקלוע אותו לחורים שמזומנים לכם לאורך המסלול. כל קליעה מוצלחת משנה את פני השטח, ופותחת חורים חדשים.
התפעול לקוח ממיטב המשחקים הפיזיקליים, כך שההתנהגות של הכדור ושל פני השטח ריאליסטית ביותר, ועליכם לדייק בזוית החבטה ובעצמתה.
חלק מהאתגרים מזמן התמודדות לא כל כך פשוטה, ואפילו מצריכים אימון מסויים. לא מדובר רק בשליטה בכדור, אלא גם בפיענוח ההגיון של המסלול, מה שמקרב את המשחק במעט לענף הפאזלים.
אחרי הסיבוב הראשון, נפתח שלב נוסף במשחק, ותוך כדי החבטות אתם אמורים לאסוף בועות צבעוניות ולמלא בצבע את הקשת הנפרשת במרכז המבנה.
מכאן ואילך, כל מה שאתם יכולים לעשות הוא להמשיך ולחזור על אותו המסלול, ולנסות להשתפר.
אתם יכולים לפתוח את התפריט הראשי, לעקוב אחרי הישגכם ולהבין באילו מדליות אתם עשויים לזכות, אבל ההישגים הבאים לא יחוללו שום שינוי במהלך המשחק - לא יפתחו עוד שלבים, לא תגלו עוד מקומות, ולא תקבלו טכניקות חדשות. האמת שבשלב זה נשארתי עם טעם של עוד. הייתי רוצה לראות המשך לכל הדבר המופלא הזה.
אבל כנראה שאי אפשר לבקש הכל בבת אחת...
בכל מקרה, עד השלב שבו לא תמצאו יותר טעם להשתפר, המשחק הזה מספק חווייה מהנה, וזה כולל את המוזיקה ואת הצלילים.
את המשחק יצר Reece Millidge הבריטי, שבאתר הבית של הסטודיו שלו - Damp Gnat - תוכלו למצוא את כל מה שהוא יוצר.
מומלץ ביותר המשחק Icycle , שבו דמות ערומה על אופניים שועטת במסלול מושלג שמעוצב בצורה ייחודית ומדהימה.
חובה לחובבי המירוצים!
יש רק משחק אחד שדומה לWonderputt, והוא Adverputt - משחק מוקדם יותר של Millidge עצמו.
זהו למעשה משחק פירסומי, כשבכל חלק שלו מצוי קישור לאתר אחר. גם הוא חביב ביותר, אבל מנקודת מבט עכשווית נראה כטיוטה לדבר האמיתי.

יפני מפתיע

שיחקתי את המשחק האחרון של Detarou ושוב די נהניתי. לא הצלחתי להגיע לאתר עצמאי שלו, ולכן הקישור כאן הוא לרשימת המשחקים שלו בבלוג JayIsGames.
נזכרתי שכבר שיחקתי במשחקים שלו בעבר, ושיש בו משהו שראוי להמליץ עליו.
כל המשחקים שלו הם משחקי היחלצות (escape) - ז'אנר מאד חביב עלי בעיקרון, אלא שיש בו הרבה משחקים זניחים, וגם קצת מעצבנים. (כנראה שיש לז'אנר הזה קהל משוחד, משום שהרבה משחקים מהסוג הזה זוכים לדירוג גבוה מהקהל, מבלי שיהיו באמת מקוריים או משעשעים.)
הסגנון הגראפי שלו פשוט ובהיר, כמעט מינימליסטי, ודומה להרבה משחקים שכבר נראו -  אבל רק אצל Detarou תמצאו מחזות סוריאליסטיים והפתעות שישאירו אתכם קצת המומים לרגע. וזה מה שהופך אותו לאחר, אפילו מוזר.
לא בכל משחק אתם פותחים וילון, ודמות בתחפושת של שפן עושה לכם פרצוף. ויש עוד כמה כאלה.
אני מוצאת את הפאזלים שלו די הגיוניים, כך שלא צריך לשבור את הראש במשך שעות וימים כדי להתקדם במשחק. מה שמבלבל אצלו הוא שבדרך כלל יש למשחקים שלו כמה סופים אפשריים, ולא תמיד אפשר לגלות אותם מבלי לקרוא חוות דעת ופתרונות מן המוכן. תמיד אפשר לשחק שוב, כדי לנסות ולהגיע לסוף אחר.
בקיצור, כמשחק הוא בהחלט מספק הנאה, והבונוס כאן הוא העולם המפתיע של הדמויות והסיטואציות שלא תמצאו כמותן בשום משחק אחר. אולי יש טובים ממנו, אבל אין רבים כמותו.
המשחק החדש ביותר שלו (לעת עתה) הוא Yokuaro
המשחק הטוב ביותר ( כך נראה לי) הוא Gold Door Escape

זה לא מערבון ספגטי

Osada הוא סרטון וידאו מוזיקלי בכמה מערכות, מבית היוצר של  Amanita Design.
כמו כל דבר שיצא תחת ידיו של הצוות הצ'כי המוכשר הזה, גם כאן יש המצאות ויזואליות מפתיעות, פס קול נהדר, ועיצוב עשיר ומלא דמיון בטכניקות שונות - דו מימד, תלת מימד, גזרי צילומים, טקסטורות שונות ועוד.
הוידאו הזה הוא מעגלי, וסופו מוביל אותנו לתחילתו.
בין ההתחלה לסוף אנחנו עוברים מסביבה לסביבה, כל אחת והמנגינה שלה.
למנגינה הבסיסית אנחנו יכולים להוסיף עוד צלילים עם כל קליק במקום הנכון במסך.
כל מה שצריך לעשות הוא להתנסות, להקליק, להצטרף לנגינה, ולגלות איך עוברים לסצנה הבאה...
בפעם הראשונה רוצים להמשיך ולהמשיך כדי לראות מה ההפתעה הבאה.
בסיבוב השני מתחשק להשאר כמה שיותר, להקשיב, לנגן ולהתפעל מכל הפרטים הקטנים.
בסיבוב השלישי אפשר לצחוק מההומור הפרוע, שמשלב בוקרים, אינדיאנים, מקסיקנים ובחורות, בתוך הזיה אמריקנית פסיכדלית.

גנן גידל דגן בגן

המשחק הזה מתחיל בזרע קטן ואלמוני, שגדל ומתפתח בכיוונים בלתי צפויים.
בעצם לא. נתחיל מהתחלה. כשהמשחק עולה אנחנו צופים בינתיים בפיל קטן, שדוהר לו בתוך גלגל ורוד.
גלגל ריצה, שכמוהו אפשר למצוא בכלובים של אוגרים ועכברים, שמשתמשים בו כדי לרוץ לשום מקום.
האם אפשר ללמוד מכך על המשחק כולו? במידה מסויימת כן. לא רק שפילים קטנים, מעופפים ומתרוצצים, מופיעים מדי פעם בהמשך, לא רק שפיל שמתפקד כעכבר הוא לא מהדברים המוזרים ביותר שתראו כאן, אלא גם מוטיב הריצה במעגלים מתמצת את מהות המשחק הזה, שהוא למעשה צעצוע אינטראקטיבי אינסופי במהותו.
שם המשחק הוא Mitoza.
מיטוזה הוא תהליך בו מתפצל גרעין התא לשני חלקים, בדרך להתפצלותו לשני תאים נפרדים, זהים לתא האב.
אלמנט החלוקה לשניים הוא יסודי ביותר במבנה המשחק, משום שבכל שלב ניצבות בפנינו שתי אפשרויות, ועלינו לבחור אחת מהן. כל בחירה תוביל אותנו במסלול התרחשויות שונה לחלוטין, אבל תמיד בסופו, איכשהו - פלופ! צונח לו שוב הזרע שאיתו התחלנו, עירום ואלמוני, ופתוח לאפשרויות חדשות.
הכל משתנה, אבל בסוף התוצאה זהה. ריצה במעגלים אמרנו?
אבל איזה מעגלים...  הכל מעוצב בסגנון פוטו-ריאליסטי מרהיב, קולות הרקע מדוייקים ועשירים, והמשחק יעלה חיוך על שפתיכם, מלווה בהרמת גבה או שתיים. יש סיכוי שגם אחרי שתכירו את כל האפשרויות, תרצו לחזור ולצפות בתרחישים החביבים עליכם שוב (ושוב.)
בי זה עורר דחף "לרוץ לספר לחברה", והרי אני עושה את זה כאן, למרות שזה לא בדיוק הזמן הכי מתאים בשבילי לכתוב כאן.
אבל אין לי ברירה, מאחורי המשחק הזה גיליתי עולם ומלואו.
האחראי הישיר למשחק הוא גל ממליה, מעצב ישראלי, שעומד גם מאחורי משחק ההרפתקאות הפירסומי של במבה . (אולי זה קצת בלתי צפוי , אבל מסתבר שזהו משחק מקצועי ועשוי היטב, שגם זכה להכרה בינלאומית.) זה הבלוג שלו, Baboon, שמלא דימויים מוטרפים שנמצאו על ידו ברשת.
שותפיו וחבריו לדרך ולעבודה הם אורן פייט, שעומד מאחורי הבלוג החביב עלי סמליל,
זיו מלצר,  ומיקי מוטס ( חובה להציץ!!!), גם הם מעצבים נפלאים.
כולם ביחד פירסמו (בסוף השנה שעברה) בלוג, שמתעד את מסעם המשותף לדרום קוריאה -  תמונות, הגיגים, דימויים ודיווחים קולינריים מפורטים - Hello kimchi.
אני לא יודעת איך באמת בדרום קוריאה, אבל בבלוג שלהם כדאי לבקר.

ולסיום, אם במהלך "מיטוזה" אתם מגלים מכשיר טלביזיה עגלגל, העבירו עליו את הסמן, ותראו רמזים של אנימציה . תקליקו, ותגיעו לדף הפרומו של המשחק Stop The Vom שמיקי מוטס וזיו מלצר עומדים להוציא לאור. מיועד לIPhone.
כן, שמתי כאן גם את הקישור אליו, ולו רק כנגד הסיכוי הקלוש שלא תגיעו לזה בעצמכם. מה לעשות, גם את זה אסור לפספס.

במרחבי האינסוף

Looming זה בעצם שם של מקום בחלל, אי שם במרחבים השחורים של שמי הלילה.
יש בו מבנים ארכיטקטוניים בלתי מזוהים, חפצים מסתוריים פזורים פה ושם, ובתוך כל אלה אתם, כלומר בן דמותכם הזערורי ( אך האנושי ), מתקדמים לאיטכם, בלב הישימון.
בעצם, לא כל כך לאיטכם, אבל בגלל המרחב העצום לוקח זמן עד שמגיעים ליעד כלשהו. ההרגשה היא כמו לשחות במרץ בים ולהתבונן בקו החוף נוסע לאט לאט, כאילו אתם בקושי זזים.
אז זה לוקח זמן להכיר את פני השטח, אבל במהלך המשחק תוכלו לגלות שהאזור כולו בעצם מוקף בגדר, כך שאימת האינסוף מתחלפת בנסיון להבין איפה מזרח ואיפה מערב, מה לחפש ומה לעשות.
אתם מוצאים מסרים ומכתבים, שמצטרפים לכלל סיפור מיסתורי ( על אהובה אבודה ועל ממלכה עתיקה... זאת אומרת, נדמה לי. ) אבל אפשר לשוטט במשחק גם בלי ממש להתעמק בסיפור. מאידך, יש חשיבות לפרטים מסויימים, כי חלקם משמש בהחלט כהוראות הפעלה  להמשך המשחק. ההפעלה פשוטה ביותר - מקשי החיצים משמשים לתנועה, מקש C מראה לכם מה הספקתם לאסוף בדרך, ומקש X משמש לאינטראקציה עם הדברים שאתם מוצאים.
פה ושם מפוזרים פורטלים, שמשגרים אתכם לנקודת ההתחלה, אבל אל דאגה, מה שצברתם, כולל הידע, יעמוד לרשותכם גם בהמשך.
הסאונד של המשחק פשוט נהדר- מלא אוירה, מסתורי ונעים לאוזן. זה הופך את השוטטות הארוכה והלא תמיד מפוענחת לחוויה הרבה יותר מהנה. ברור לי שיש אנשים שלא ימצאו עניין להתמיד בשיטוט המוזר, אבל המשחק יישמר אם תפרשו ממנו, כך שתוכלו לחזור גם לכמה דקות מרגיעות.
מי שבכל זאת חייב להבין מה קורה ולאן עליו לשאוף, מוזמן לקרוא את הדרך לפתרון ( באנגלית ).

וזהו הבלוג של Gregory Weir יוצר המשחק, ממנו אפשר להגיע לעוד משחקים שלו.

עד חצי המלכות

למשחק הזה יש טעם של עוד. הוא פשוט קצר מדי. קוראים לו  Polcarstva  ופירוש השם ברוסית, כך קראתי, הוא "חצי ממלכה".
הבחירה בשם הזה לא ברורה לי לעומקה, אבל הרגשת ה"נגמר בחצי" דוקא היתה חדה ובהירה, כמו שמי האביב הבהירים איתם מתחיל המשחק.
אנחנו מלווים אוטובוס של ילדים עם מורתם, למה שנראה כטיול שנתי - מסע קסם מסתורי, מלא באזכורים לממלכות הטבע, המדע ותולדות המחשבה והאמנות. נו, לא מלא, כי בכל זאת, המשחק קצר, אבל הטיול מגוון.
הילדים והמורה קטנים כראש סיכה, אבל מצליחים להוות חבורה מלאת אישיות בתוך הנוף הגדול. קו של עדינות משוך על כל הסביבה, ונעשה כאן שימוש בשילוב של טכניקות איור שונות, ובסגנונות שונים.
בצד שמאל של המסך, בקו עדין מאד וכמעט בלתי נראה לפעמים, אפשר למצוא מתגים שמחליפים את הצבעוניות מיום ללילה, ואני ממליצה לעשות את  זה, אם לא באמצע כל שלב - אז בסיבוב השני. (בהנחה שגם לכם יהיה טעם של עוד בסיום המשחק.)
באותו אזור אפשר גם להשתיק את פס הקול, אבל את זה אני לא ממליצה לעשות. חבל. הוא ממש נעים.

יוצר המשחק הוא  Denis Stepkin, שזה קישור לאתר שלו - ברוסית, אבל אפשר להציץ בתמונות גם אם לא מבינים.  המשחק, על כל פנים, מצטיין בעיקר בצד הויזואלי שלו. 

מה אפשר ללמוד באוניברסיטת סאלפורד ?

על אוניברסיטת סאלפורד שמעתם ? גם אני לא, עד שנתקלתי במשחק הזה,  שנוצר שם. לא ברור אם הוא נוצר כתרגיל של אחת המחלקות, או כפרסומת לאוניברסיטה. אולי שניהם.
Curious  הוא שם המשחק, וגם שם הדמות הראשית - דמות רכה ולבנבנה, עם ראש גדול ועיניים תוהות. למשחק שמונה שלבים. כל אחד מהם הוא מסך של נוף סוריאליסטי, עשוי בטכניקת קולאז' שמשלבת צילום, ציור וקריקטורה. איכשהו אפשר לנחש מהקולאז'ים שאוניברסיטת סאלפורד היא במנצ'סטר - האם אלו הבניינים ? המדשאות ? עלי השלכת ? מה בדיוק נראה כאן כל כך אנגלי ? אולי זו העובדה שזה כל כך מזכיר את הסגנון הגרפי של עידן הביטלס ו"צוללת צהובה"...
 קל להבין איזו נקודה במסך מאפשרת אינטראקציה, אך כאן האתגר הוא להקליק על הדברים בסדר הנכון. אחרי המסך הראשון מתרגלים לשיטה, אבל זה דורש נסיונות לא מעטים. לפעמים צריך להקליק יותר מפעם אחת באותה נקודה, ולפעמים צריך להקליק ולגרור דברים. סיום כל שלב מחזיר את ידידנו הסקרן למעלית ( שאליה הוא צריך לחזור כדי לנסוע לשלב הבא )
לצד המעלית יש דלת משוריינת - "דלת האפשרויות הבלתי מוגבלות" - זה מה שייפתח לפניכם אם תלמדו באוניברסיטת סאלפורד, או אם תצליחו לעבור את כל שמונת השלבים במשחק. בסוף כל שלב אתם מקבלים גם קוד שבאמצעותו תוכלו לשמור את השלב הזה ולחזור אליו.
הפתרון במלואו נמצא רק בפייסבוק או במיי ספייס - למי שמנוי...
או, אם אתם קוראים ספרדית, או יש לכם תרגום אוטומטי במחשב, אז גם כאן
http://1001juegos.blogspot.com/2009/04/curious.html