אחרי שבועיים בערך, שבמהלכם ניסיתי לעבור את שלב 77 ב"
Candy Crush", זה פשוט קרה.
באמת שלא עשיתי שום דבר מיוחד. שיחקתי כרגיל, כמעט בהיסח הדעת, ופתאום (סוף סוף) התפוצצו כל הסוכריות בשרשרת ציבעונית אינסופית. הודעה ורדרדה משמחת התקבלה על המסך - עברתי לשלב הבא.
ולמה אני מספרת את זה? כי קאנדי קראש הוא לא באמת משחק מחשבה. נכון, הוא דורש תשומת לב ואסטרטגיה, ואפשר לומר באמצע "אוי, איזה שטות עשיתי", אבל כמו שגרעינים זה לא אוכל, כך גם המשחק הזה - רק פיצוחים למוח. מעסיק את המחשבה, קשה להפסיק עד שזה לא נגמר, אבל לא באמת תלוי בחשיבה מורכבת.
שלא כמו הסוליטייר הממכר של פעם, שהיה על המסך בכל מקום שבו עבדו על מחשב, אין פתרון הכרחי לכל שלב. כאן הרבה מאד תלוי במזל, ולא במחשבה או במיומנות. פתאום תקבלו צירוף סוכריות מוצלח במיוחד ותצליחו, אבל אם לא היה לכם מזל, תאלצו לעבור רבבות משחקים שבהם פשוט אי אפשר לנצח. "קאנדי קראש" הוא בעצם מכונת הימורים. משחק מזל.
בכל זאת, זה לא סתם עוד משחק ממכר - הוא עשוי פשוט מצויין, ואין ספק שזה חלק מההתמכרות שהוא מעורר. הצבעוניות והפלסטיות של הסוכריות, בעיקר בגירסה הסלולרית, ואפילו אנימציות הקישור בין הפרקים השונים הם דוגמה לעיצוב נאה ומושך. אמנם לא מתוחכם וקצת ילדותי, אבל נעים ומשמח, כמו שעשרות משחקים דומים לא היו לפניו.
המכניקה של המשחק חלקה ומתוחכמת - הפיצוצים, הנפילות (לפעמים במבוכים מפותלים שקשה לצפות מראש) ההתנהגויות של רכיבים מיוחדים והצירופים ביניהם עשויים במיטב הטכנולוגיה של המשחק הפיזיקלי.
כדי לפצות על העובדה שאין כאן באמת עקומת למידה, מערך השלבים של המשחק מצליח להכניס בכל פרק אלמנט חדש שאיתו יש להתמודד - שוקולד שמתפשט על המסך, סוכריות עם מנגנון השהייה, מבוכים ועוד.
בתוך כל פרק יש גם כמה סוגי משחקים, שנבדלים בינהם בסוגי המשימות, כך שפעם צריך לשחק לאט, פעם מהר, פעם לייצר הרבה סוכריות עם פסים, ופעם להרבות בצירופים בצבע מסויים.
גם דרגות הקושי משתנות תדיר - משלבים שניתן לעבור בנסיון אחד או שניים ועד שלבים שבהם יש הרגשה שאין כל דרך הגיונית לעבור אותם.
אף פעם לא משעמם בקאנדי קראש, ואם משעמם, אז בכל זאת תחכו להגיע לשלב הבא, שבו המשחק יפתיע שוב.
אז זו לא רק מכונת הימורים, אלא מכונה מאד מתוחכמת, שמספקת אשליה מושלמת של עניין ושל יכולת להשפיע על התוצאות. תילי תילים של אסטרטגיות ו"צ'יטים" נערמים ברחבי הרשת, כאילו אם תקראו את כל הטיפים, תוכלו מיד לנצח. טוב, אולי לפעמים זה עוזר קצת באופן כללי, אבל לא ממש.
האמת היא, שאחד הדברים שמצאו חן בעיני הוא, שאחרי כל חמישה נסיונות צריך לחכות הרבה זמן עד שאפשר לשחק שוב. זה נראה לי מאד נחמד. ממאה גרם גרעינים אי אפשר לקבל בחילה.
שיחקתי בהנאה, ושכחתי מהמשחק עד הערב. חזרתי, ואחרי חמשת התורות שלי שמחתי שזה נגמר. מהבחינה הזאת, זה היה ממש משחק כלבבי.
רק אחר כך הבנתי שלא בשבילי המציאו את הפטנט הזה, ושבדיוק זה מה שגורם לאנשים מסויימים לשלם כסף עבור המשחק. כלומר, הרבה אנשים פשוט משתגעים מזה, והם חייבים להמשיך, ומציעים להם להמשיך אם הם ישלמו איזה דולר. ויש אנשים שמוכנים לשלם. ברחבי העולם יש כחצי מיליארד שחקנים, רק אחוז נמוך של טמבלים משלם, אבל הוא מספיק כדי להפוך את המשחק למשאבת ממון עבור יוצריו.
כאן עיתונאית רשת שמדווחת על הוצאת יותר ממאה דולר בשבוע על המשחק, אחרי שהעורכים שלחו אותה לברר מדוע המשחק כה ממכר.
כשחושבים על המורכבות המתמטית שעומדת מאחורי כל שלב במשחק ומאחורי אינסוף האפשרויות בכל שלב, מבינים שכנראה גם ההצעות לקנות את התקדמותכם במשחק הולכות ונהיות מתוחכמות. אפשר גם להבין שלא יהיה לזה סוף, שתוכלו לשלם ולשלם, אבל לא זה מה שיפתור לכם את הבעיות.
פראייר מי שמשלם - לא בגלל שזה "לא שווה", אלא בגלל משהו הרבה יותר עמוק. התשלום מעביר אתכם לשלב הבא, והשלב הבא יוצר הזדמנות נוספת לשלם. כל תשלום מגלגל את מכונת הכסף, שיוצרת עוד ועוד תשלומים, פשוט ככה זה בנוי. באמצעות תשלום אחד מזמנים כאן תשלומים עד אין סוף.
אחרי שניכשלתי בפעם המי יודע כמה באחד השלבים, עלתה הודעת מערכת "שמנו לב שיש לך בעיה עם השלב הזה, אולי את רוצה לקנות משהו שיעזור לך"?
בלעתי רוק. שמתם לב שיש לי בעיה? למה מי אתם?
ומאז התחלתי לדמיין (תוך כדי משחק כמובן... ) את מרכז השליטה הענק שבאמצעותו צופה בי האח הגדול של הסוכריות.
בעודו מאתגר אותי ברמות קושי משתנות של אלגוריתמים, כל פיצוץ של סוכריות מצידי, מזרים אינסוף נתונים מדידים למרכז השליטה של המשחק.
כן, למעשה המערכת יכולה לאבחן מה יכולת ההתמדה שלכם, כמה אתם פזיזים או עקשנים, מתי שעות הפנאי שלכם, ועד כמה אתם צייתנים - האם אתם נענים להצעות המערכת המהבהות על המסך, גם אם הן לא בדיוק הצעד הנבון ביותר שאפשר לעשות? ואולי אתם משחקים שיכורים עכשיו? ומה קרה שלא שיחקתם יומיים? אולי התייאשתם וצריך לתת לכם לנצח? אם משחקים דרך פייסבוק, המערכת שואלת אתכם מדי פעם כמה אתם נהנים - האם יש לזה השפעה על דרגת הקושי? למי הם עוזרים יותר, לזה שנהנה או לזה שמצהיר שלא?
לא, אני לא באמת חושבת שזה קורה בפועל כרגע.
מן הסתם יש למערכת איזה מנגנון משוב, שאכן אוסף נתונים מסויימים. בשביל לאסוף ולנתח את כל מה שציינתי דרושים משאבים ואינטרסים מסוג אחר. אני מניחה שבינתיים רוב המשאבים מופנים מטעם יצרני המשחק בלבד, למינימום ההכרחי כדי להרוויח ממנו יותר כסף . מה שחשוב הוא, שזה אפשרי.
אם יגיע הגורם שיש לו את האינטרס ואת הכסף כדי לעקוב אחרי המשחק שלכם, הוא יכול להפוך כל משחק רשת טפשי לניסוי פסיכולוגי בקנה מידה עולמי, ובמובן מסויים גם למנגנון של פיקוח ושליטה.
זה לא חדש. כל פעולה שלנו ברשת נרשמת, מתעודת ונשמרת. כך עובדת מערכת הפירסום והחיפוש בגוגל ובפייסבוק.
בינתיים אנחנו נהנים מהיתרונות המידיים שיש לכל המערכות הללו.
מה ששונה במשחק כזה הוא שאין ביכולתנו לעצב אותו לצרכינו או להנאתנו .
אנחנו לא אוהבים לראות פרסומות בפייסבוק, אבל אם אנחנו מתעניינים בבישול, אנחנו
יכולים לגרום לכך שרובן ככולן יעסקו בבישול. אנחנו יכולים לגרום לרשת להיות ידידותית כלפינו ולאלף אותה להיות רלבנטית יותר ואישית יותר. זה היתרון בעולם האינטרנטי, גם אם יש לו צד מסחרי ( ולמה אין צד כזה? )
קנדי קראש הוא מערכת סגורה, שגורמת לנו להתקדם בה בחוסר שליטה מוחלט, עד כדי צורך דחוף באמונה בכח עליון או ב"מזל" - "בקשה, בקשה אלוהים, תעשה שהיום יהיה יום המזל שלי ואצליח לעבור שלב"...
אז איך אפשר לא להתמכר?
נו באמת, יש כל כך הרבה משחקים. יפים, חכמים, גם כאלה עם אופי של "פיצוחים", כמו "קאנדי קראש".
נסו למשל את
Tonypa, (שכבר כתבתי עליו
כאן ), שחלק גדול מהמשחקים שלו הוא "Match Three".
יש ילדים שאוהבים לאכול רק "פסטה בלי כלום", ובאמת, לפעמים זה באמת טעים ומתאים.
עם הזמן, רוב האנשים מגלים שיש עוד דברים אכילים ואפילו יותר טעימים. אם הם יצטרכו לחיות רק על פסטה זה יהיה עונש בשבילם. אז להתמכר לזה? זה בערך כמו הפנטזיה לאכול רק סוכריות כל היום. איכס.
