לגמרי מוזר

אין הרבה משחקים שמשתמשים באנימציית פלסטלינה, ולכן זו כבר סיבה טובה להכיר את המשחק הזה, שעשוי רובו מפלסטלינה בתנועה - צבעונית, גמישה ומעוררת חשק ללוש.
Totally Odd הוא באמת משחק קצת מוזר ולא רגיל, וצריך להתרגל להגיון שלו כדי להתקדם בו בהצלחה.
משהו במשחק הזה מזכיר את האפוס רחב היריעה The Neverhood, מסע ההרפתקאות הותיק שיצא בשנת 1996.
אולי זה הגיבור, שדומה במקצת לClayman הישן והטוב, עם המבט התוהה בעיניו הגדולות.
אבל בעוד ש The Neverhood היה משחק אינסופי, שהתלוו לו טקסטים ארוכים מאד, ואפשר היה לבלות שבועות בפתרון כל חידה, כאן יש שמונה שלבים בלבד, קצרים למדי, שפתרונם דורש קצת ניסוי ותעיה, והרבה היגיון בריא.
הגיבור הקטן - כאמור, גוש פלסטלינה עם עיניים גדולות - נכנס למעין מעבדה, ונדרש למצוא את דרכו החוצה. בכל חדר הוא מוצא פתקים מפרופסור מסתורי בשם Ivan Horrifico שעל מה שהוא כותב צריך לחשוב טוב טוב לפני שמתחילים, ואז לחשוב שוב אחרי שמתנסים בכמה אפשרויות. יש משהו קצת מבלבל ברמזים, אבל כשמבינים מה צריך לעשות, כל מה שנותר הוא לחזור על כל האפשרויות עד שמגיעים לפתרון. כל טעות מחזירה אתכם לדלת הכניסה, ואז אתם צריכים להשתמש בידע שצברתם עד כה, אבל בצורה קצת שונה, כדי להגיע לדלת היציאה.
המשחק כולו מופעל רק באמצעות העכבר, והסמן משתנה אוטומטית בכל פעם שהוא נתקל במשהו שדורש פעולה. יחד עם זאת , צריך לשים לב לכמה דברים שעלולים לפסוח עליהם בטעות - פה ושם מופיעים טקסטים ( שאינם עשויים פלסטלינה ואינם נראים כמו חלק מהתפאורה ) שיש להתייחס להוראות שלהם. לפעמים גם קצת קשה למצוא תקריבים חשובים, בגלל שמרחוק הם נראים כמו סתם גוש פלסטלינה חסר פשר. צריך, אם כך, לעשות עבודה קפדנית עם העכבר, ולשים לב לכל נקודה.
כל הסצנות מצטיינות בהומור הזוי, שמפצה על העובדה שצריך לחזור שוב ושוב על אותן פעולות. גם פס הקול המסתורי והמרגיע מאפשר לנו להשאר בנחת בכל חדר בלי להתעצבן.
אין כאן נופים מרהיבים, והעיצוב הוא כאילו "בכוונה-לא-מלוטש" , מלא טביעות אצבעות, מריחות ודברים עקומים, אבל כל זה רק מוסיף למשחק חיוניות ורעננות.
רק שלפעמים, כשלא מצליחים להגיע לפתרון, יש חשק למעוך את המסך ולעשות ממנו גוש.

אמן אנלוגי בעולם דיגיטלי

Grzegorz Kozakiewicz הוא יוצר ממוצא פולני, שחי בעיקר באנגליה, ורואה את עצמו כאמן אנלוגי מהסוג המסורתי . כן, כזה שחותך ומדביק, וגוזר ותופר, ומקים תפאורות מיניאטוריות מדהימות מחומרים שכל אחד יכול למצוא ברחוב.
מה לא תראו אצלו -קרטון גלי, חוטים ומהדקים, ניירות אריזה ואפילו ירקות. את כל זה הוא מצלם, יוצר אנימציית "סטופ מושן" מסורתית, ואז בונה מזה משחק באמצעים דיגיטליים, מה שמוסיף לאמנות שלו את המימד האינטראקטיבי.


pencil rebel מס 2, הוא פרוייקט שהפרק הראשון שלו נעשה עוד ב 2007. נקווה שגם אחרי הפרק הזה יבואו נוספים. 
המשחק מלווה דמות פלסטלינה, שאמורה להצליח לצאת בשלום מהאתגרים הניצבים בפניה, ולשחרר חבר שנכלא בכלוב. (לא סתם חבר, אלא דוקטור שנחטף, משום שבידו הנוסחה הסודית לתכשיר שהופך אלפים (Elves) לבני אדם ולהפך...)
בדומה למשחק escape מסורתי, צריכה הדמות  לעבור מחלל לחלל, ולמצוא אביזרים שונים שיעזרו לה להתקדם. עליה גם לאסוף רמזים סודיים בדרך, והרמזים כולם מעוררים חיוך, היות והם רק קריצה אישית של היוצר, ולא ממש רמזים נחוצים.
יש צורך בהפעלת הרמקולים, ורצוי לדעת לקרוא אנגלית, אבל המשחק קל למדי וקצר, ואין סכנה להסתבך בו. להיפך, אני נותרתי עם תחושה שהייתי שמחה לשוטט עוד קצת בתפאורות הקרטון המרהיבות, ולעבור עוד הרפתקאות.
לכן הלכתי לבדוק גם את   pencil rebel1 , שהיה גם הוא חביב למדי, אם כי עוד יותר קצר ופשוט, וניכר בו שהוא נסיוני וראשוני.
אל תוותרו על הסרטון  התיעודי שמראה לנו כיצד איש אחד עם דבק וסכין חיתוך, בורא את עולם pencil rebel מחתיכות קרטון ופרוסות של תפוחי אדמה, בVimeo. שם תוכלו למצוא גם עוד כמה סרטונים המתעדים את תהליך העבודה.


הסטודיו שבראשו  עומד קוזאקייביץ' נקרא Model No. 1  ובדף הבית של הבלוג שלו תוכלו למצוא קישורים לסרטונים, פרסומות, ואתרים שהוא עיצב.
פרוייקט שכדאי להציץ בו הוא האתר שעוצב עבור Allan Design Group, שמתפקד כמעט כמו משחק בפני עצמו. כמובן שבאחת הפינות אפשר למצוא סרטון שמראה גם איך נבנה האתר. מעורר השראה. 
קוזאקייביץ' מאמין שאפשר לממש כל רעיון באמצעות חמרים שמצויים סביבנו - "כשיש רצון, יש גם דרך", אפילו אם יש לך רק עפרון ביד.


תתחילו לשמור קרטונים ישנים - אפשר להפוך אותם למכרה זהב. כמובן, אם יש לכם רצון, עפרון, או יד.

תמים כמו כבשה ?

יש לי חולשה למשחקים שמצויירים ביד, וגם לכאלה שהרקע שלהם הוא נייר חום, או דף ממחברת. בעצם, כל מה שמכניס למסך אובייקטים "רדי מייד" - גפרורים, סלילי חוטים, מהדקים משרדיים.... יש לי די הרבה כאלה מחכים בתור להתייחסות כאן, אבל - כל הקודם זוכה.
ככה הגעתי לבדוק את המשחק הזה, Home Sheep Home ,שמשהו בעיצוב שלו רמז שמדובר כאן, לפחות, בסגנון שחביב עלי.
בעצם זה משחק לילדים, אבל זה לא אומר שהוא פשוט. יותר נכון - יש סיכוי שילדים יצליחו בו ביתר קלות (ממני). אני חייבת להודות שהשלבים היותר מתקדמים שלו היו מאתגרים מאד מבחינתי.
הרעיון משלב טכניקת פלטפורמה (קפיצות ממקום למקום באמצעות מקשי החיצים ) , מיומנות בהתמודדות עם אתגרים פיזיקליים ( שיווי משקל, תנועה וכו" )  ותכנון אסטרטגי של פעולות. שום דבר לא חדש.
אז מה מיוחד כאן ? הכבשים. שירלי הגדולה והשמנה, שון הצעיר הנמרץ, וטימי הקטן - כל אחד ופעייתו הוא. כמובן שמשקלם משפיע על אופן התנועה שלהם, דבר שיש לקחת בחשבון במסלול המכשולים. האופן בו הם לועסים, פועים ומפנים את מבטם, הופך את המשחק לחגיגת אנימציה. גם מי שלא רוצה להענות לאתגרים, מוזמן לטעום מחוויית הכבשים הזו ולהנות.
חלון המשחק תלוי על לוח עץ, (עם נעצים ומסמרים אמיתיים - אלא מה... ) בתוך מעטפת מאורגנת להפליא שבה מאוגדים סרטוני אנימציה, פעילויות לילדים ומשחקים רבים נוספים  - כולם סביב עולמם של הכבשים. מדובר בפורטל של סדרת אנימציה בשם Shaun the Sheep, שבמרכזה עדר כבשים, איכר שמתקשה לשלוט בהן, וכלב עצלן.
עדר הכבשים, שהכבש שון הוא הגיבור המרכזי שלו, הוא אוסף הכבשים התחמן ביותר שראיתם מעודכם. בפעם הבאה שמישהו מביט עליכם בעיני כבש, תהייו חשדניים. כבשים אינן תמימות, אם זה מה שהאמנתם עד עכשיו.
חלק מהפעילויות דורש הרשמה לאתר, אבל אפשר לראות כאן את כל סרטוני הסדרה, ובמקרה זה, זהו הרווח המרכזי מההיכרות עם המשחק.
ומה הפלא ? האחראים על יצירתם של הכבשים הם אלה שעשו גם את סרטי "וואלס וגרומיט" ! זה מה שקורה כשמקצוענים אמיתיים משתלטים על משחק פשוט.
אז לא תוכלו שלא ללכת בעקבות העדר, אל פורטל האב של סטודיו Aardman, שאחראי על כמה מהדברים הטובים ביותר שנעשו בתחום. החלק המעניין ביותר שם, לדעתי, הוא בסעיף about us - שם מרוכזים סרטונים של סיורים וירטואליים בסטודיו, ואפשר לראות כיצד נעשית אנימציית פלסטלינה מופלאה.

שיהיה יפה, שיהיה חכם

תמיד חשבתי שמשחקי מחשב הם לא בשבילי. ראשית, אני לא כל כך אוהבת לשחק.

אף פעם לא אהבתי במיוחד משחקים - לא משחקי ספורט, לא קלפים, לא משחקי לוח ולא משחקי חברה.

כשהייתי ילדה לא היו משחקי מחשב.

כשהופיעו משחקי מחשב, חשבתי שזה לא בשבילי - גרפיקה מכוערת, צלילים וקולות מעצבנים, ולהכות במקשים במהירות שיא כדי לפוצץ ולירות, כשאין לי שום סיכוי לנצח במרוץ נגד הזמן.

המשחק הראשון שכבש אותי היה, אי שם בשנות ה90, מסע הרפתקאות חידתי מבית DreamWorks -

The Neverhood  ,שבו אפשר היה לתעות ימים ארוכים בנופים צבעוניים, עשויים פלסטלינה, ולפתור חידות מסובכות שיעזרו לגיבור לעבור מנוף אחד לנוף חדש.

את הCD שעליו הגיע אלי המשחק איבדתי מזמן, אבל עם קצת מאמץ עדיין אפשר לקנות את המשחק, או להוריד אותו מהרשת בכל מיני דרכים.

למשחק הזה היו שתי תכונות, שעד היום הן אלה שגורמות לי להתעניין במשחקים מסויימים, ולכן הוא זה שחונך את הבלוג.

ראשית, הוא היה יפה. אולי היום הוא נראה קצת פרימיטיבי, אבל אין ספק שהעיצוב המרהיב שלו הוא זה שגרם לי להתחיל לשחק בו, וגם לרצות להמשיך.

אבל הוא היה גם מאתגר, ודרש מחשבה וזמן, וגם הצצה בפתרונות מדי פעם, כשאי אפשר היה להמשיך. אז כן, הוא היה גם חכם.
עם השנים גיליתי הרבה משחקים, מהרבה סוגים, ומצאתי את עצמי מספרת לחברים ושולחת קישורים, ושוכחת לשלוח, ומתעצלת לשלוח... וככה מתחיל הבלוג הזה, מטעמי חסכון.
ועכשיו אפשר לשלוח רק קישור אחד, ולעדכן בכל פעם.