גנן גידל דגן בגן

המשחק הזה מתחיל בזרע קטן ואלמוני, שגדל ומתפתח בכיוונים בלתי צפויים.
בעצם לא. נתחיל מהתחלה. כשהמשחק עולה אנחנו צופים בינתיים בפיל קטן, שדוהר לו בתוך גלגל ורוד.
גלגל ריצה, שכמוהו אפשר למצוא בכלובים של אוגרים ועכברים, שמשתמשים בו כדי לרוץ לשום מקום.
האם אפשר ללמוד מכך על המשחק כולו? במידה מסויימת כן. לא רק שפילים קטנים, מעופפים ומתרוצצים, מופיעים מדי פעם בהמשך, לא רק שפיל שמתפקד כעכבר הוא לא מהדברים המוזרים ביותר שתראו כאן, אלא גם מוטיב הריצה במעגלים מתמצת את מהות המשחק הזה, שהוא למעשה צעצוע אינטראקטיבי אינסופי במהותו.
שם המשחק הוא Mitoza.
מיטוזה הוא תהליך בו מתפצל גרעין התא לשני חלקים, בדרך להתפצלותו לשני תאים נפרדים, זהים לתא האב.
אלמנט החלוקה לשניים הוא יסודי ביותר במבנה המשחק, משום שבכל שלב ניצבות בפנינו שתי אפשרויות, ועלינו לבחור אחת מהן. כל בחירה תוביל אותנו במסלול התרחשויות שונה לחלוטין, אבל תמיד בסופו, איכשהו - פלופ! צונח לו שוב הזרע שאיתו התחלנו, עירום ואלמוני, ופתוח לאפשרויות חדשות.
הכל משתנה, אבל בסוף התוצאה זהה. ריצה במעגלים אמרנו?
אבל איזה מעגלים...  הכל מעוצב בסגנון פוטו-ריאליסטי מרהיב, קולות הרקע מדוייקים ועשירים, והמשחק יעלה חיוך על שפתיכם, מלווה בהרמת גבה או שתיים. יש סיכוי שגם אחרי שתכירו את כל האפשרויות, תרצו לחזור ולצפות בתרחישים החביבים עליכם שוב (ושוב.)
בי זה עורר דחף "לרוץ לספר לחברה", והרי אני עושה את זה כאן, למרות שזה לא בדיוק הזמן הכי מתאים בשבילי לכתוב כאן.
אבל אין לי ברירה, מאחורי המשחק הזה גיליתי עולם ומלואו.
האחראי הישיר למשחק הוא גל ממליה, מעצב ישראלי, שעומד גם מאחורי משחק ההרפתקאות הפירסומי של במבה . (אולי זה קצת בלתי צפוי , אבל מסתבר שזהו משחק מקצועי ועשוי היטב, שגם זכה להכרה בינלאומית.) זה הבלוג שלו, Baboon, שמלא דימויים מוטרפים שנמצאו על ידו ברשת.
שותפיו וחבריו לדרך ולעבודה הם אורן פייט, שעומד מאחורי הבלוג החביב עלי סמליל,
זיו מלצר,  ומיקי מוטס ( חובה להציץ!!!), גם הם מעצבים נפלאים.
כולם ביחד פירסמו (בסוף השנה שעברה) בלוג, שמתעד את מסעם המשותף לדרום קוריאה -  תמונות, הגיגים, דימויים ודיווחים קולינריים מפורטים - Hello kimchi.
אני לא יודעת איך באמת בדרום קוריאה, אבל בבלוג שלהם כדאי לבקר.

ולסיום, אם במהלך "מיטוזה" אתם מגלים מכשיר טלביזיה עגלגל, העבירו עליו את הסמן, ותראו רמזים של אנימציה . תקליקו, ותגיעו לדף הפרומו של המשחק Stop The Vom שמיקי מוטס וזיו מלצר עומדים להוציא לאור. מיועד לIPhone.
כן, שמתי כאן גם את הקישור אליו, ולו רק כנגד הסיכוי הקלוש שלא תגיעו לזה בעצמכם. מה לעשות, גם את זה אסור לפספס.

במרחבי האינסוף

Looming זה בעצם שם של מקום בחלל, אי שם במרחבים השחורים של שמי הלילה.
יש בו מבנים ארכיטקטוניים בלתי מזוהים, חפצים מסתוריים פזורים פה ושם, ובתוך כל אלה אתם, כלומר בן דמותכם הזערורי ( אך האנושי ), מתקדמים לאיטכם, בלב הישימון.
בעצם, לא כל כך לאיטכם, אבל בגלל המרחב העצום לוקח זמן עד שמגיעים ליעד כלשהו. ההרגשה היא כמו לשחות במרץ בים ולהתבונן בקו החוף נוסע לאט לאט, כאילו אתם בקושי זזים.
אז זה לוקח זמן להכיר את פני השטח, אבל במהלך המשחק תוכלו לגלות שהאזור כולו בעצם מוקף בגדר, כך שאימת האינסוף מתחלפת בנסיון להבין איפה מזרח ואיפה מערב, מה לחפש ומה לעשות.
אתם מוצאים מסרים ומכתבים, שמצטרפים לכלל סיפור מיסתורי ( על אהובה אבודה ועל ממלכה עתיקה... זאת אומרת, נדמה לי. ) אבל אפשר לשוטט במשחק גם בלי ממש להתעמק בסיפור. מאידך, יש חשיבות לפרטים מסויימים, כי חלקם משמש בהחלט כהוראות הפעלה  להמשך המשחק. ההפעלה פשוטה ביותר - מקשי החיצים משמשים לתנועה, מקש C מראה לכם מה הספקתם לאסוף בדרך, ומקש X משמש לאינטראקציה עם הדברים שאתם מוצאים.
פה ושם מפוזרים פורטלים, שמשגרים אתכם לנקודת ההתחלה, אבל אל דאגה, מה שצברתם, כולל הידע, יעמוד לרשותכם גם בהמשך.
הסאונד של המשחק פשוט נהדר- מלא אוירה, מסתורי ונעים לאוזן. זה הופך את השוטטות הארוכה והלא תמיד מפוענחת לחוויה הרבה יותר מהנה. ברור לי שיש אנשים שלא ימצאו עניין להתמיד בשיטוט המוזר, אבל המשחק יישמר אם תפרשו ממנו, כך שתוכלו לחזור גם לכמה דקות מרגיעות.
מי שבכל זאת חייב להבין מה קורה ולאן עליו לשאוף, מוזמן לקרוא את הדרך לפתרון ( באנגלית ).

וזהו הבלוג של Gregory Weir יוצר המשחק, ממנו אפשר להגיע לעוד משחקים שלו.

איפה הסמרטוט? הלך לעבודה

אחד המשחקים הראשונים שהתלהבתי מהם, כשרק התחלתי להכיר את עולם המשחקים, הוא Ragdoll cannon .
המשחק הראשון נוצר ב 2008 ומאז יצאו לאור כמה מהדורות שלו. כל כך הרבה זמן עבר, שבעצם כמעט שכחתי לכתוב עליו. זה כבר נראה לי אפילו קצת מיושן ולא רלבנטי, אבל עובדה היא שהמשחק זוכה לעידכונים ולשיכלולים עד עצם היום הזה.
הקישור למעלה הוא למהדורה השלישית של המשחק, ממנה אפשר להגיע גם לארבע גרסאות נוספות, מוקדמות יותר. (מלוח הפתיחה של המשחק). מומלץ להתחיל בגרסה הבסיסית, הראשונה, לפני שממשיכים.
זה משחק שמשלב יריות ופאזל, והוא שייך לז'אנר משחקי הפיזיקה, כלומר- העצמים בו מתנהגים לפי חוקים פיזיקליים שמוכרים לנו מהמציאות היומיומית - מה שכבד נופל, מה שעגול מתגלגל, מה שגמיש קופץ וכו'
היבט היריות מגולם בתותח מתכוונן, שיש לפתח את השליטה בו כדי להצליח ולפגוע במדויק במטרה.
היבט הפאזל מגולם בעובדה שכדי לפגוע במטרה יש לחשוב על המהלך המדוייק שיתגבר על המיכשולים שניצבים בדרך. בכל שלב של המשחק מדובר במסלול מכשולים אחר שיש לפצח.
היבט הפיזיקה מגולם במה שנורה מתוך התותח - דמות מקלונית שהתנהגותה הפיזיקלית היא כשל בובת סמרטוטים.
וכך אתם יורים בובות סמרטוטים מתוך התותח, ומנסים להנחית אותן במקום הנכון, כדי לעבור למסלול מכשולים חדש.
הבובות נערמות, מתנגשות, מתפרקות, חפצים נופלים או נתקעים, אתם פותרים את החידה, ועוברים הלאה.

אז מה בעצם מצא חן בעיני ? קודם כל קסם לי העיצוב הפשוט, שבמקרה זה הוא אפילו לא חינני, אלא נראה כאילו צוייר בזה הרגע במחברת החשבון של תיכוניסט משועמם. אפשר לדמיין את המורה אוחזת בקצה אצבעותיה את המחברת המדובללת, ושואלת, במידה מסויימת של שאט נפש - "אההמממ, ומה זה צריך להיות" ? - ואז מחרימה את הכל לנצח.
אכן, יש משהו כמעט מפתיע בכך שאפשר ממש לשחק בשירבוטים האלה, ויותר מזה - הם מתנהגים כמו בובות סמרטוטים אמיתיות. משהו בניגוד הזה פשוט עובד.
Ragdoll canon 2 מעוצב בסגנון קצת אחר, של קולאז' שעשוי בעיקר מבדים ומגפרורים, אבל הוא חריג. בכל הגרסאות שאחריו חזר המשחק לסגנון הציור בעט כדורי על נייר של מחברת, או לפחות לצבעוניות כזו. עדיין נראה לי שהמהדורות הראשונות, הפשוטות ביותר, הן היפות ביותר, כי העיצוב שלהן אחיד ולא מנסה להתחכם.
מה עוד? ההתנהגות הפיזיקלית של בובות הסמרטוטים מוסיפה לכל מהלך תוצאות בלתי צפויות. קשה לתכנן בדיוק מה יתרחש. כל יריה ממשיכה להניע שרשרת של תגובות. כל צעד שתעשו ימשיך להשפיע על הצעד הבא. (תמיד אפשר, אגב, לחזור לנקודת ההתחלה, כי יש בהחלט מצבים שמהם אי אפשר להוסיף ולהתקדם.)
למרות שזה "משחק יריות" נדרש כאן איפוק ותכנון, ובזה יש עוד ניגוד שהופך אותו למעניין. מצד אחד, זה מאד משעשע להשתולל ולנסות להתקדם באמצעות ערמות של סמרטוטים שנורות בצרורות, אלא שהניקוד עולה ככל שמספר היריות קטן. כך, בעצם, האיפוק ושיקול הדעת הם שקובעים כאן, והמשחק דורש גם סבלנות והתבוננות.
בגלל תגובות השרשרת שנוצרות עדיף לפעמים לחכות ולראות איך מתפתח המצב לפני שלוחצים על ההדק פעם נוספת. בהחלט יכול להיות שהתנועה העצמאית של החפצים תעשה בשבילכם את העבודה.

את המשחק בנה ועיצב בחור רוסי המכנה את עצמו Jhonny_K שמתמחה במשחקי פיזיקה. רובם ככולם הפכו לפופולריים מאד, אבל לטעמי ב Ragdoll cannon יש משהו שאין כלל באחרים.
משחקי בובת סמרטוטים הם, כך מסתבר, ז'אנר ייחודי העומד בפני עצמו, וכאן תוכלו למצוא , לצד  Jhonny_K, עוד כמה משחקים דומים. האמת שיש משהו די מצחיק בהתנהגות הסמרטוטית, כל עוד מדובר בבובות כמובן.

גשם של מטאורים

הרס עולמות לא נראה מעולם יפה כל כך !
במשחק Effing Meteors הסמן שלכם הוא מעין "שואב אבק" של מטאורים. בתנועות זהירות ומיומנות אתם אמורים לאסוף מטאורים צבעוניים שניתכים מהשמים, לצבור משקל ונפח, ולהטיח אותם בעולם שמתחת, השורץ יצורים קדמונים.
המשחק הזה לא ממש מתוחכם, וגם די קצר ( אתגר ידידותי ביותר לשחקנים לא מיומנים בכל הגילאים ), אבל העיצוב שלו מרהיב! לטעמי.
כשמדברים על "עולמות" ו"יצורים" אין הכוונה כאן לקיטש תלת מימדי, אלא לצבעוניות מרהיבה, דו מימדית, וצורות גיאומטריות מופשטות.
בכל שלב עליכם להרוס עולם אחר, אבל כל עולם כזה, וגם חזיון ההרס שלו, הוא מופת לעיצוב גרפי חינני.
המוזיקה נמרצת ותזזיתית (ואפשר לכבות אותה אם נמאס לכם). לעומתה, תנועת העכבר אמורה להיות דוקא די עדינה וממוקדת. ניגוד מעניין לשלל הפיצוצים שמנגנון ההרס המטאורי מחולל.
למרות שהמשחק לא מסובך, כל שלב מציב אתגרים שונים וחדשים להתמודד איתם, כך שאין זה סתם משחק יריות חדגוני. חוץ ממיומנות וזריזות, יש כאן גם עניין של טקטיקה.
כל מה שנותר הוא להתאמן על הדרך שבה אתם שולטים במטחי המטאורים, ולהשיג תוצאות טובות יותר בזמן קצר יותר.
המעצב המוכשר הוא Greg Wohlwend שאתר הבית היפה שלו שווה ביקור, והוא זה שעיצב את  Solipskier שכבר כתבתי עליו כאן בהתלהבות.

שכונה עם מנגינה

עוד צעצוע אינטראקטיבי שעושה מוזיקה!
מרכיבים כביש פתלתל, או ישר, ארוך, קצר או מעגלי, ומעצבים את הנוף לאורכו. לרשותכם עצים, בתים, פרחים ופנסי רחוב.
קליק על פריט כזה מקפיץ חלון שבאמצעותו אפשר לשלוט על הצליל שלו, או יותר נכון על התו המסויים בתוך משפחת צלילים.
(פנסי רחוב הם כלי הקשה, למשל)
מציבים מכוניות על הכביש ו...קדימה למנגינה. בכל פעם שמכונית חולפת ליד בית או פנס רחוב נשמע צליל מתאים, וכך יש לנו כביש שהוא בעצם פס קול. ממש פס.
לפני ששולחים את המכוניות לדרכן, אפשר לעבור עם העכבר לאורך הכביש ולהקשיב לצלילים, לצורך שיפורים אחרונים.
המכוניות נוסעות בקצב אחיד אבל את הפריטים לצד הכביש אפשר להניח במרווחים משתנים, וזה מה שקובע את הקצב. אפשר כמובן להציב אותם משני צידי הכביש, וכך ליצור פס קול יותר עשיר.
העיצוב נאיבי וחביב וההפעלה פשוטה, אבל כדי ליצור מנגינות של ממש יש להשקיע מחשבה, להקשיב היטב, ולתכנן את המסלול במדויק.
יש כאלה שעשו את זה, והכינו כך שכונות שמנגנות שירים של ממש. אפשר לצפות בתוצאות, וגם לחלוק את המנגינה שלכם עם העולם.
לטעמי, יש משהו מסורבל במקצת בהקלקה על הפריטים השונים, אבל אולי זה עניין של הרגל. על כל פנים, הצלילים מאפשרים משחק יצירתי לכל הגילאים, שמניב בקלות תוצאות מספקות, וצלילים נעימים.
וכמובן - מפתח מאד את השמיעה המוזיקלית - בעיקר אם מנסים לנגן מנגינה מוכרת וידועה מראש.
Isle of Tune

שיהיה על השולחן

כבר הרבה מאד זמן לא כתבתי פה, וזה בגלל שהייתי עסוקה. קצת קשה לשחק כשעסוקים וקשה עוד יותר לכתוב על משחקים.
אבל ברור שבדקתי הרבה משחקים, וכמובן שגם שיחקתי... בקיצור הצטברו על שולחני כמה משחקים טובים לכתוב עליהם, ואני מקווה שלאט לאט הם יעלו גם למרחב הציבורי.
אז לפני הכל - המלצה: אל תשכחו לשחק.
כן, נכון, צריך זמן כדי לשחק. משחק נחשב למשהו שעושים בשעות הפנאי. אבל כל העניין במשחק הוא ההפוגה. אין משהו יותר מועיל לתקופה עסוקה מאשר פה ושם איזה משחק קצר. דומה שדוקא בחברות ההיי-טק, היכן שאנשים אמורים לעבוד מול המסך כל היום, נולדה מסורת של משחק, כחלק  בלתי נפרד מיום העבודה. אולי זו אחיזת עיניים ברוב המקרים, אבל בכל משרד שמכבד את עצמו יש משהו כמו שולחן סנוקר, או לפחות שולחן כדורגל...
(ואולי זו מסורת שהתפתחה עוד בימים שהיה צורך לחכות שעות עד שהמחשב יעבד נתונים ? )
בקיצור, מנסיוני בתקופה האחרונה הבנתי שיותר חשוב לשחק כשעסוקים, מאשר כשיש פנאי. לכן, אקדיש את הטור הזה למשחק מהסוג שנחמד להחזיק אותו על שולחן העבודה, ושמלווה אותי בהצלחה גם בתקופות עסוקות. זהו Primrose של Jason Rohrer , שכבר כתבתי עליו כאן.
זהו משחק קטן, שאפשר להוריד למחשב שלכם, להניח אותו על הדסק טופ, ולהגיח אליו לכמה דקות . בעיני הוא עשוי בצורה מלוטשת, מעניין וחכם. מאידך, הוא לא דורש התעמקות יתרה או המשכיות, ולטעמי הוא דרך נפלאה לשחק מבלי להרגיש שאתם מבזבזים זמן.
לוח המשחק מחולק למשבצות שאותן עליכם למלא בצבעים שונים. הצבעים הנתונים לכם מופיעים בזוגות, בסדר אקראי. את הראשון אתם מניחים באופן חופשי, ואת השני במקומות מסומנים מראש. מקומות אלה מוכתבים על פי בחירתכם במיקום הראשון. בכל פעם שאתם מקיפים צבע מסויים בצבע אחר, המשבצות שבהיקף מחליפות את צבען לצבע המוקף, והצבע שבמרכז נעלם.
צבעים חדשים נוספים ככל שהמשחק מתקדם, וצבעים אחרים נעלמים. בשלבים האחרונים נשאר רק צבע אחד ( אפור ), אבל אם אתם מצליחים להניח בלוח את כל האפורים המוקצבים לכם, אתם ממשיכים לקבל את הצבעים אתם התחלתם.
עד לשלב שבו אתם נתקעים.
אם לא הבנתם את ההסבר המילולי שלי, אל דאגה - יש הסבר בהיר, עם הדגמה, בגוף המשחק. בכלל, המשחק מצטיין בכך שהוא מצוייד בכל האמצעים כדי להשאר בעניינים. לא רק הוראות, וקישור לתוצאות השונות שהושגו, אלא גם אפשרות להריץ משחקים מוצלחים ששוחקו על ידי שחקנים אחרים, ולעקוב אחרי המהלכים שלהם. מומלץ, אחרי כמה נסיונות ראשונים, לפתוח כמה משחקים כאלה, כדי להבין את הטקטיקה האפשרית.
לא הצלחתי להגיע לרמתם של המצטיינים ביותר, אבל יש למשחק עקומת למידה. תוצאות משופרות מובטחות למתמידים.

הלאה כל משחקי הקלפים המטופשים! הלאה פיצוצי הבלונים למיניהם! - יש כאן משהו הרבה יותר חכם להתמכר אליו. תשתדרגו.

מסיבה עם רוח רפאים

ב 31 לאוקטובר חגגו ברחבי העולם ( הנוצרי בעיקר ) את ליל כל הקדושים.
כמו בפורים, גם בחג הזה מתחפשים ומעוללים תעלולים, אבל בעוד שאת פורים חוגגים לכבוד גאולה מצרות ומפחד, החג הזה מוהל את השמחה בשלל הפחדות . זה יומם הגדול של שלדים ורוחות רפאים, גולגלות ומכשפות, סרטי אימה ומפלצות.
Haunt the house הוא משחק שנוצר לכבוד החג הזה, ובו אתם משחקים כרוח רפאים, שיש לה את היכולת להכנס לתוך חפצים ולגרום להם לעשות תנועות בלתי צפויות ולהשמיע קולות מפחידים.
רוח הרפאים, החמודה למדי, מרחפת בקלילות בעזרת מקשי החיצים. אם היא נתקלת בחפץ כלשהו, הוא מסומן בהילה זרחנית, ואז, בהקשה על מקש הרווח היא יכולה להתמזג עם החפץ.
המשיכו להשתמש בחיצים, ותראו איך הרוח שלכם מפעילה "כל דבר שזז"  (במקרה הזה, אכן, כל דבר זז).
המשחק כולו מתרחש בבית מרובה חדרים, שהתכנסו בו אורחים למסיבה. מטרת המשחק היא להניס את כל האורחים מן המסיבה באצעות הפחדתם.
האוירה במסיבה מאד רגועה בתחילתה, והופכת להיסטרית למדי בסוף, ולמשחק יש איזה קצב פנימי משלו, שנבנה בהדרגה. הוא מצטיין באיפיון דמויות, בצבעוניות ובהמצאות קטנות ומשעשעות. למוזיקה ולקולות המוצלחים במיוחד ( כולל צרחות אימה כמובן ) יש בלי ספק חלק חשוב במשחק.
עיקר המשחק הוא בגילוי של האפשרויות הגלומות בחפצים השונים, ובדיקת השפעתם על באי המסיבה. לא כולם נבהלים בקלות, ולפעמים אתם צריכים לצאת מגדרכם כדי להסב את תשומת ליבם. אני מצאתי את עצמי בסוף המשחק עם אדם אחד שנשאר בבית ושוטט לבדו בחיוך נחוש שמתעלם במופגן מכל סכנה. נאלצתי לרדוף אחריו בכל החדרים ולנסות להפחיד אותו שעה ארוכה, אבל האמת היא שזו היתה אחת הסיטואציות המצחיקות במשחק.
אין צורך לרדוף אחרי האורחים עד הדלת. בפינה השמאלית של המסך אתם מקבלים דיווח שוטף כמה אורחים (מתוך 30 ) עדיין בבית. הם פשוט עוזבים להם, מבלי שתצטרכו לעקוב אחריהם. אמנם תתפתו לרדוף אחריהם, אבל אתם יכולים להתרכז בתעלולים מבלי שדעתכם תהיה מוסחת עם עוד משימות.

את המשחק יצרו שני אחים מאנגליה ( בני 21 ו 24 ) , המכנים את עצמם The Super Flash Bros  וזה קישור לדף המשחקים באתר הבית שלהם. נראה שאפשר לבדוק שם עוד כמה משחקים . במסגרת האתר הם גם כותבים בלוג, ויש מה ללמוד מהם.